את לורי שטרן פגשתי לראשונה במציאות לפני כמה שבועות לאחר שעקבתי אחרי הפעילות שלה אונליין מזה כמה חודשים טובים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי איזו בחורה מרשימה היא וכמה מפותחת התודעה שלה כבר כבת 21. זה גרם לי לחשוב על עצמי בגילה, לפני עשור והרגשתי שמדובר בשני עולמות שונים לגמרי – אני האבודה מול לורי המגובשת, או לפחות כך היה לי נדמה. אנחנו תמיד מביטים בדור של לורי בראייה ביקורתית כיאה לדור שגדל והתחנך על תרבות האינסטוש, אבל רציתי רגע להניח בצד את כל הסטריאוטיפים ולהעניק ללורי את הבמה לספר את הסיפור שלה ובמונחים מסוימים – גם של הדור שלה.

לורן (לורי) שטרן מנסה לפרק את סוד הביטחון של הדור החדש ועל הדרך יורקת לבאר שהיא שותה ממנה. 

אחת מהתגובות הנפוצות שאני מקבלת היא: ״וואו את ממש בעלת ביטחון!.

ובכן, יכול להיות שזאת באמת אני אבל האמת היא שאני לא יכולה שלא לייחס את התכונה הלכאורה קולקטיבית ספק שקרית הזו גם אל הדור שאני שייכת אליו.

אולי כדאי שאתחיל מהסוף- היי! אני לורי: אני בת 21 מה שאומר שנולדתי ב 1998 ואני משתייכת לדור הz. 

הייתי בת חודש וקצת כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון.

הייתי בת 3 כשנפלו מגדלי התאומים. 

הייתי בת 9 כשהאייפון הראשון הושק. 

הייתי בת 6 כשהסרט mean girls יצא לאקרנים (שנים אחר כך צפיתי והתאהבתי)

הייתי בת 13 כשהחלה מחאת הקוטג׳. 

בקיצור- צעירה!

אבל פאסט פורוורד לעתיד שהוא למעשה ההווה:
היום אני אקטיביסטית בתחום דימוי הגוף, בלוגרית ודוגמנית פלאס.
את הבלוג שלי פתחתי לפני שלוש וחצי שנים במטרה לייצר שיח על דימוי גוף חיובי, קבלה ואהבה עצמית והכל – דרך אופנה וסטייל אישי.
הזמן חלף ואפילו שאני שונאת להגדיר את עצמי ככזאת, נהייתי סוג של ״אושיית אינסטוש״.
אז כן, אני בסושיאל מדיה על כל המשתמע מכך: סטוריז, פילטרים (משתדלת כמה שפחות) וכיף.
בחזרה לסיפורנו, בשיחה שלנו לובה שאלה אותי ״איך זה להיות צעיר עם כל כך הרבה ביטחון, מקל על מלאכת החיפוש העצמי?״
אני עונה חד וחלק – זה לא.

לבוחנים מבחוץ זה אולי נדמה כאילו ״הצעירים״ של היום בעלי ביטחון עצמי,

״הם כל כך חשופים ודעתניים״ בוודאי חושבים לעצמם אנשים שלא שייכים לדורנו.

לרוב זה יותר עניין של לייקים משכל.

הייתי בכיתה ו׳ כשקיבלתי את הטלפון הראשון שלי, אני זוכרת שהדבר השני שעשיתי (אחרי שבדקתי אילו משחקים יש כמובן) 

זה להצטלם, אוי כמה הצטלמנו. 

כשהייתי בכיתה ז׳ כבר הבהרתי להורים שזה לא ילך בינינו אם הם לא יתנו לי לפתוח חשבון פייסבוק כי כל הילדים של הכיתה שם. 

ושוב – אחרי פארמוויל, כל מה שעשינו שם כל היום היה – לפרסם ,להעלות ולשתף.
נדמה שהיום התחושה היא שאם אתה לא משתף – אתה מוזר. 

מה זו בכלל פרטיות? ואת מי היא משמשת?

לכל אדם ניתנת במה פרטית והוא יכול בהבזק של שנייה להפוך ״לויראלי״ .
לילדים שנולדו אל תוך התרבות הזו, נו אלו שזינקו מהרחם עם האייפון ביד זה נראה כמעט תמוה שלא לשתף.

מה המשמעות של התופעה הזו?
בעיקר – יצירת צבא של אגוצנטרים שאוהבים לחטט אחד לשני בפרופיל. 

תחושת ״חשיבות״ אישית שאולי גורמת לנו להיראות כאילו באמת יש לנו משהו להגיד.

אנחנו מעמידים פנים שאנחנו משהו שאנחנו לא והפרסונה הזו, מאחורי המסך מייצרת מצג שווא של ביטחון.
אנשים שוכחים כמה קל ליצור אשליה באמצעות תמונה בודדת, חיוכים מזויפים. 
בגדים שבחיים לא תלבשי שוב, בדידות עצומה גם בחדר מלא אנשים.
תיוגים אולי יהפכו אותך למקובלת אבל לא למאושרת.
עוד ועוד תגובות ולייקים והתחושה אדירה וממכרת.
ובדומה לדברים ממכרים אחרים- ההתרסקות אחרי ההייי חזקה.

בחזרה אליי

אז נכון, אני כנראה באמת בעלת ביטחון עצמי, וכנראה שזו תכונה שניתן לאתר את מקורה חלקית בי , וחלקית בדור שלי . 

בשלב מסוים בתהליך האישי שלי הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהעמדת הפנים הזאת.
לרשתות חברתיות יש מוניטין רע, כזה שאני מנסה (בחלקת גן העדן שלי) לשנות. 

ודרך אגב – זה כבר חוצה דורות ורקעים כי זה לא משנה אם את בת 17 או 27: הסיכויים הם שלפחות פעם ביום כשאת נכנסת לאינסטגרם פתאום נופלת עלייך באסה.

אחרי שנים בתוך המשחק אני מרגישה שלקחתי גלולת אמת ועכשיו אין דרך חזרה. ברגע שמבינים כמה רעיל כל הפייקנס פשוט נשארים בטעם מר, או שלחילופין כמוני, בוחרים לתת לזה קונטרה. כשהתחלתי להיות אמיתית יותר , פחות מחושבת ולשתף בצורה יותר כנה ולא מלוטשת את חיי הרגשתי כאילו קיבלתי כוחות על, כאילו שעם הפגיעות מגיעה גם גלימה. 

גם הזמן שאני מבלה מול המסך משפיע עליי מאוד: הצבת הגבולות שלי לעצמי ולאחרים במדיה גרמה לי ללמוד להתמודד איתה בצורה קלה יותר. 

על מרחק ופרופורציות

באמצעות המרחק שאני מציבה אני מקבלת המון פרופורציה והוא בא לידי ביטוי בזמנים שאני מייעדת לעצמי לשימוש באפליקציה ובשיתוף של חלקי החיים היפים והפחות יפים שלי אבל גם שמירת פרטיות סביב נושאים מסוימים. 

פעם בשבוע בנוהל- צום סושיאל מוחלט, מוחקת את האפליקציות (לגמרי, כדי אפילו לא להתפתות ולהיכנס).

 

אז אני כמובן כמובן לא מצפה מהפילטרים להיעלם וחלילה לא מבקשת להתחיל לספר כל צרה בסטורי.

אבל חשוב לזכור לא להיות כל כך מאוימים מהדור שלי ואם יורשה לי (ואני מרשה לי) אני חושבת שבכנות? כולנו קצת אבודים. 

שטים בין מסך למסך, לא מסוגלים להיפגש אבל מתייגים אחד את השני ב-memes, זה קצת מבהיל.

אני מצאתי (לפחות בשבילי) שיש בכנות לא מפולטרת המון יופי ואלו דברים שכל כך חסרים במרחב הזה. 

אולי אם כולנו היינו מדברים קצת יותר את האמת , לא היינו סובלים כל כך משימוש ברשתות חברתיות. 

אבל עד שנראה סלפיז עם חצ׳קונים ותמונות ביקיני עם סימני מתיחה, אני אהיה פה ואנסה בעזרת הביטחון שלי – להעביר את זה הלאה.

 

תודה רבה ללורי על השיתוף, מוזמנות לעקוב אחריה כאן וכאן.

צילום: פולינה פופולנסקי