העוקבות החדשות יותר בוודאי לא מודעות לכך שלפני חמש שנים עלה אחד הפוסטים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של המגזין וגם בהיסטוריה האישית שלי. ב-2015 “יצאתי מהארון” בתור מישהי שלא מעוניינת בילדים וזאת על אף שבאתי מבית מאוד מכוון לילודה ומאמין בזה כערך עליון. את המחיר האישי עבור זה שילמתי במשך כל השנים שחלפו אך עדיין היה חשוב לי להשמיע את הקול שלי בתור מישהי שילדים לא נמצאו בסדר העדיפויות שלי ולא ידעתי בזמנו האם זה אי פעם ישתנה.

הייתי אז בת 26 וראיתי כיצד אנשים מסביבי מתחתנים ומקימים משפחה – אבל בי זה עורר רק תחושת חרדה. כבר הייתי בזוגיות ארוכת שנים, כבר הייתי נשואה וכל הדרכים הובילו לכך שאתחיל לחשוב על הורות בתור השלב הטבעי הבא, אבל משהו בי הרגיש שזה כל כך לא נכון. אמנם לא הגדרתי את עצמי כ”אל הורית”, אבל בכך שהשמעתי את קולי הפכתי גם לקולן של נשים בגילי שהרגישו כמוני. יכול להיות שאותן נשים כבר הפכו לאמהות בחמש השנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה וזה באמת לא משנה, כי באותו זמן הענקתי לגיטימציה לתחושות שלהן וזה כל מה שהיה חשוב בעיניי.

דיעות משתנות, אנשים משתנים

כמה שנים חלפו והגיע חג הפסח של שנת 2018, אז הקלפים נטרפו מבחינתי מחדש. לאור יחסים טעונים ממילא עם המשפחה שלי, מצאתי את עצמי בערב החג יושבת מול המחשב ואת בן זוגי יושב ומתעסק בענייניו בחדר השני. אני זוכרת איך עברה לי באופן חד מאוד בראש השאלה “זהו?”, לצד ההבנה שהחופש בחרתי לעצמי טומן עבורו הרבה משמעויות משמחות אבל גם את זו ואיתה אני צריכה להתמודד. באותו ערב חשתי עצובה, באמת ובתמים עצובה – ובדיוק כמו שהטלתי ספק בדרישה האוטומטית להביא ילדים לעולם, כך מצאתי את עצמי מטילה ספק בהחלטה לא להביא ילדים.

תמיד אמרתי לעצמי שיש אינספור סיבות לא להביא ילדים ובמקרה שלי הרגשתי שהן אפילו מוצדקות מהרגיל. הרגשתי שלאור כל מה שעברתי עצמי כילדה וכנערה, יהיה מוטב לא להעביר את כל המטענים הללו הלאה. הרגשתי שאם אני לא שלמה עם עצמי לא ארצה להעביר את חוסר השלמות הזו לבן אדם אחר שאני אחראית עליו, בדיוק כפי שאולי גם אני לא הייתי בוחרת לקחת על עצמי את התחושות הללו אילו הייתה לי בחירה כזו מראש.

עם הזמן הבנתי שילדים הם לא שלוחה ישירה שלנו ואנחנו לא בהכרח מעבירים להם את כל הפגמים שלנו, בטח לא כפי שהם. הסיפור שלנו נשאר הסיפור שלנו ויש לנו את ההזדמנות ללוות אותם במסע הזה כדי לספר סיפור משלהם. ככל שחלף הזמן והגעתי לתחושת השלמה עם עצמי אבל גם שלמות בקשר הזוגי שלי (מה שגם היה תהליך ארוך ומורכב בפני עצמו), פתאום גיליתי שיש בי חלק שרוצה ליצור יחד עם בן הזוג את היצור הקטן הזה שיהפוך לאדם משלו ובפני עצמו. 

צילום: טל אלקבץ

אני אמא? מהדורת 2019

אז אני לא אמא, אבל אני יכולה להודות בפניכן וגם בפני עצמי שאני רוצה להיות. יכול להיות שאהיה, יכול להיות שזה לא יקרה, הייתי יכולה להתחיל מוקדם יותר בתהליך הזה אילו רק הייתי רוצה, אבל זה לא הרגיש לי נכון ואני יודעת שהייתי צריכה לעבור את המסלול שעברתי במדויק כדי להגיע להבנה הזו. יש הרבה משמעויות להפוך להיות אמא שמהן אני עדיין מאוד חוששת, גם מבחינת העסק, גם מבחינת החופש שלי שכל כך התרגלתי אליו וגם מכל מיני היבטים נוספים – אך היום מרגיש לי טבעי לחשוש ועדיין לרצות לעשות את זה

אמנם אני חוששת אבל לראשונה בחיי גם מרגישה סקרנית לגבי החוויות החדשות שאני עשויה לחוות אם אהפוך לאמא ומה אלמד על עצמי ועל בן הזוג שלי בתהליך. חמש השנים האחרונות בחיי היו תהליך גילוי עצמי מרתק ואם לא הייתי מגלה בתוכי את התחושות הללו – הייתי גם לחלוטין שלמה עם ההחלטה לא להפוך לאמא לעולם. אני (עדיין) לא אמא אבל אני אישה שבוחנת ובוחרת את ההחלטות שלה לעומק כי אני תמיד רוצה להיות בטוחה שהן ההחלטות שלי להחליט, לא משנה מה המחיר – ואם את המסר הזה אוכל להעביר הלאה לדור הבא, זו תהיה זכות גדולה עבורי כי אותי חינכו אחרת.

זה העניין עם הכרזות: הן נכונות רק עד לשלב שבו הן מפסיקות לשרת אותנו. אמנם אני לא מרגישה כעת כפי שהרגשתי אז אבל אני עדיין מכירה בחשיבות התחושות שהיו לי אז ואני גם רוצה לומר לכן, לא משנה בנות כמה אתן ומה הסטטוס שלכן: התחושות שלכן לגיטימיות ואם אתן לא רוצות להביא ילדים, זו זכותכן, החיים שלכן והגוף שלכן. הייתה לכן את התמיכה שלי אז ב-2015 ויש לכן את התמיכה שלי גם עכשיו.