פעם, הייתי קונה בגדים כפונקציה של מחיר וטרנדים. אם הפריט ענה להגדרה של “דיל” ומצא חן בעיניי – הוא מצא את דרכו באופן אוטומטי כמעט למלתחה שלי. למרות זאת הבחנתי בתופעה מעניינת: היה לי ארון עמוס בבגדים שנקנו באותה צורה בדיוק ובכל זאת, לא תמיד הרגשתי שיש לי מה ללבוש. לא פעם קניתי בגדים מתוך המחשבה שזה לגיטימי ללבוש אותם עונה ואז לזרוק, כי מבחינה כלכלית זה הצדיק את המהלך הזה בעיניי – אבל שמתי לב שהתנועה הזו במלתחה שלי, של בגדים שנכנסים בקצב מסחרר ויוצאים ממנו באותו קצב, משאירה אותי נטולת השראה.

חוסר ההשראה הכללית הזו גרמה לי לשאול שאלות גדולות יותר. למשל, למה בכלל מציגים בפניי את האפשרות לקנות כל כך הרבה בגדים כל הזמן? למה במקום להשיק קולקציות חדשות בחלוקה לארבע עונות, פתאום אני מרגישה שאני עוקבת אחר הנעשה בחנויות באופן שבועי מתוך הידיעה שייחכו לי שם פריטים חדשים? פתאום שאלתי את עצמי מה נעשה עם הכסף הזה שאני מפזרת בחנויות ועם הזמן גיליתי שהתשובה לכל השאלות שלי רחוקה במרחק שנות אור מאהבה לאופנה.

הכירו את הקונספט של "אופנה מהירה"

בעצם, כולנו כבר מה זו אופנה מהירה וצורכות אותה, רק ייתכן שאנחנו לא מודעות לכך שזה הטייטל שלה. אופנה מהירה היא אופנת הרשתות הענקיות (סטייל מנגו, זארה, H&M וטופשופ), שבה הקולקציות מתחלפות לא רק ארבע פעמים בשנה, אלא יש סדר גודל של מיני קולקציות שמתחדשות 52 פעמים בשנה ומשאירות אותנו עם תחושת FOMO תמידית, שלא נפספס משהו חלילה. אופנה ש-97% ממנה מיוצרת במדינות עולם שלישי ונועדה לקיים תאגידי ענק. 

אופנה שלא מונעת בשום צורה מהשראה או מהרצון להעניק דברים יפים לעולם, אלא רק מתוך השורה התחתונה הנגזרת מהיכולת לקצץ בעלויות הייצור עוד יותר, ללא תלות באיכות הבגד או בחיי המדף שלו.

למה תחרותיות על מחירים היא הרסנית

כצרכניות בעולם המודרני אנחנו נהנות מהתחרותיות של המחירים ברשתות. אנחנו נהנות מהידיעה שהרשתות מתחרות על הכיס שלנו ושואפות להציע לנו את הדיל הטוב ביותר. מה שאנחנו לא מודעות לה, זו שרשרת המזון שמתקיימת מאחורי הקלעים כשהרשתות מתחרות ביניהן על המחיר הטוב ביותר. ככל שהמחיר יורד, כך גם התקציב המוקדש לייצור הפריטים במפעלים במזרח הרחוק יורד וככל שהתקציב יורד, כך גם השכר של העובדים יורד. מי תמיד יישלמו את המחיר בלי יוצא מן הכלל? עובדי המלאכה (נשים בעיקר), שעובדים בתת תנאים. תמיד החוליה הכי חלשה בשרשרת המזון תצטרך לספוג החלטות שבוצעו בקודקוד שלה.

לפני כמה שנים הפנים המכוערות של תעשיית האופנה קיבלו כותרות מסביב לעולם, כשבניין בן כמה קומות קרס על מעל אלף עובדים שנהרגו כתוצאה מכך. היה מדובר במפעל לייצור בגדים בבנגלדש, שהבעלים שלו התעלמו שוב ושוב מאזהרות קריסת הבניין ולכן העובדים המשיכו לעבוד חרף הסכנה שריחפה מעל ראשם. זו הייתה הפעם הראשונה שהעולם היה עד למחיר הקטסטרופלי שמשלמים עובדים בכל פעם שהמנהלים מעליהם מחליטים לעגל פינות ולדלג על הוראות בטיחות, הכל למען הוזלות עלוית הייצור.

אבל גם אם אנחנו לא מדברות על האסונות הקטסטרופליים שקורים מדי פעם, כמו קריסות ושריפות במפעלים שלא מקפידים על תנאי בטיחות הולמים – אנחנו מדברות על עובדים שמקבלים שכר של 2$ ביום והדבר הכי קרוב שיש היום לעבדות מודרנית. האם האירועים הקשים הללו השפיעו על תעשיית האופנה? בהחלט, אבל לא כפי שהייתן מצפות. השנה שאחרי האסונות בבנגלדש הייתה השנה הכי ריווחית לתעשיית האופנה, כאשר בנגלדש עצמה הייתה יצואנית הבגדים השניה בגודלה בעולם למערב, מיד אחרי סין. למה טייקונים שמרכזים אצלם את הרווחים הללו לא טורחים לדאוג לכל הפחות לתנאי עבודה מינימליים ליצרנים שלהם מסביב לעולם? שאלה מצוינת.

בכל פעם שבעלי חברות כאלה התראיינו ונשאלו בנוגע לתנאים שבהם עובדים נשים וגברים במפעלים שלהם במזרח, הם ענו שזו בחירתם החופשית. שעלות של 2$ במזרח לא מקבילה ל-2$ ליום שבמערב ויש עבודות נוראיות יותר שאפשר לעבוד בהן במדינות הללו אשר אינן כרוכות בתפירת בגדים. טכנית? הכל נכון, המפעלים יוצרים ביקוש לעבודה ויש אלטרנטיבות גרועות יותר, אבל מדוע זה צריך להיות רק כך או אחרת? 

הכירו את מדיניות הסחר ההוגן

אז זה לא צריך להיות רק כך או אחרת ולכן בשנים האחרונות נוצרו כמה וכמה חברות שעדיין מייצרות במזרח אך עושות זאת תוך שקיפות מלאה ומתן מידע על תנאי העסקת העובדים במפעלים. אלה חברות שהבעלים שלהן החליטו לייצר אופנה תוך מתן תנאים הוגנים לאנשים שלוקחים בה חלק, בכל דרגות הייצור. אל תטעו, הם לא פילנתרופים, הם עדיין נהנים משגשוג כלכלי אך גם מוכיחים שאפשר לייצר שורת רווח נאה מבלי לפגוע בזכויות אדם בסיסיות.

בארץ הקונספט הזה עדיין פחות מוכר, אבל אם אתן עוקבות אחר יוטיובריות ובלוגריות אופנה בחו”ל – בוודאי שמתן לב שתופעת ההולים הצטמצמה להפליא. אני שמה לב שבכל פעם שיוטיוברית בחו”ל תומכת במותג של אופנה מהירה, היא מקבלת ביקורות כאילו במינימום עודדה עישון על גבי המסך. בחו”ל יש כבר ממש ציפייה ממובילי דעת קהל שיינתבו את הכוח שלהם לטובת חברות התומכות בסחר הוגן ובארץ? זה גם יגיע אבל זה ייקח עוד זמן.

התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם

חוץ מההיבטים החברתיים, תעשיית האופנה היא גם אחת התעשיות הכי מזהמות בעולם. החלקיקים של הפוליאסטר והניילון מתפרקים בכביסה ומזהמים לאט אך בקביעות את מאגרי המים שלנו, אך גם כותנה בעייתית בפני עצמה היות ומדובר בצמח תובעני מאוד מבחינת אספקת המים והריסוס שהוא מצריך. כל הנתונים הללו מדאיגים במיוחד לאור העובדה שכיום קיימים כבר בעולם יותר בגדים מכפי שהעולם זקוק לו כך שלמעשה אין צורך בייצור בגדים נוספים אך כפי שאתן מבינות, אלה ממשיכים להיות מיוצרים עוד ועוד. אמריקאים צורכים כיום פי חמש יותר בגדים ביחס ל-1980. האם זה בגלל שיש צורך ממשי ללבוש יותר בגדים? לא, אלא כי הפכנו לחלק מתעשייה משתנה בצורה מסחררת ואנחנו מרגישות צורך לעמוד בקצב.

שאלתן את עצמכן מה קורה עם כמויות האדירות של הטקסטיל שאנחנו זורקים לפח בשלב כלשהו? כל הבגדים הבלויים והמוכתמים שלא משרתים אותנו יותר? רובם לא מתכלים, מה שאומר שתעשיית האופנה יוצרת כמויות אדירות של פסולת שאין שלא ייתפרקו במשך מאות שנים וימשיכו לפלוט גזים רעילים לעולם. 

גם ברמה הסוציאלית לאופנה מהירה יש השפעה הרסנית: בעוד שהמחירים של הפריטים הולכים ויורדים, עלויות המחייה עולות. שכר הדירה עולה, מחירי הפירות והירקות עולים, שכר הלימוד עולה. אנחנו קונות בגדים בכמויות כי זה מה שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו כ”פרס ניחומים” אך העלויות המצטברות של הפריטים הזולים הללו מרחיקות אותנו מחופש כלכלי. אופנה מהירה מעניקה לנו תחושה פיקטיבית שיש לנו כסף לפנאי ומותרויות הודות למחירים הנמוכים, מסגרות האשראי והיכולת לחלק לתשלומים.

למה שיהיה לנו אכפת מכל זה?

כאישה שנולדה בחלק המערבי של כדור הארץ ללא שום מחסור בתנאי מחייה בסיסיים כמו אוכל, קורת גג ואפילו חיבור לאינטרנט המאפשר לי לכתוב את הטקסטים האלה – אני מכירה בעובדה שאני כבר ברת מזל יותר מאשר מיליונים על גבי מיליונים של אנשים אחרים בכדור הארץ. כאדם פריבלגי, זה לא אומר שאני חייבת לרמוס זכויות של אנשים אחרים, בעיקר נשים, שנולדו בחלק השני של כדור הארץ ולא התמזל מזלם כמו שלי – כדי ליהנות מהבגדים שאני לובשת.

ברמה האקולוגית, ייתכן שלא ארגיש את ההשפעות המיידיות של הרס הסביבה בימי חיי, אך יש משמעות למה שיקרה בעולם בדורות הבאים גם אם אני לא אהיה שם כדי לראות את זה קורה. כשאנחנו חושבות באופן גדול, על העתיד (גם אם זה עתיד בלעדינו) ועל חלקים אחרים בעולם, אנחנו הופכות לצרכניות חכמות יותר ולאנשים טובים יותר. לא רק מה שקורה כאן ועכשיו חשוב ולא רק עניי עירנו דורשים התייחסות.

מה אפשר לעשות?

לכולנו יש את הכוח ומידה לא מבוטלת של אחריות בהחלטה מה אנחנו עושות עם הכסף שלנו ולאן אנחנו מנתבות אותו. יש כמה דרכים לצרוך אופנה בצורה הוגנת יותר:

+ יד שניה: אני קונה פריטי יד שניה הרבה לפני שזה הפך להיות לסוג של טרנד, רק כי במידה הכלכלית זה תמיד היה נראה לי נבון יותר ואיפשר לי לקנות פריטים שבמחיר מלא לא אוכל להרשות אותם לעצמי. פריטי יד שניה אפשר לקנות באתרים כמו איביי, Vestiaire וגם כאן בארץ בדה קלוזט. אפשר לקנות בחנויות יד שניה כמו אדרת והביגודיות של ויצ”ו בתל אביב. אפשר לפקוד מכירות יד שניה שמפורסמות עד היום בפייסבוק או לעשות מסיבות החלפות בגדים בין חברות. 

אם פעם הייתה סטיגמה סביב יד שניה והיה ברור שהיא מיועדת רק למעמד כלכלי מסוים, היום זה הדבר החם ביותר ובהחלט לא מקור לבושה. אפשר למצוא פריטי מעצבים, פריטי רשתות ופריטים חדשים עם הטיקט שמסתובבים בארונות של נשים אחרות ואין בהם צורך. אגב, באותה נשימה אני גם משתדלת להיות מודעת יותר בנוגע למקומות שאליהם אני מעבירה בגדים לתרומה. אני מעדיפה למכור את הבגדים ולהעביר את הכסף למטרות שחשובות לי או לחילופין לתרום למקומות ספציפיים שאני יודעת שיעשו שימוש בבגדים שאני תורמת. לפעמים בגדים לתרומה סתם מועברים ממקום למקום והופכים לפסולת מזהמת, במקום לעזור כפי שהם אמורים. רק 10% מהבגדים שאנחנו תורמות בסופו של דבר נמכרים ומוצאים בית חדש.

+ תמיכה במעצבים ישראליים: גם בארץ יש לנו תעשיית אופנה יפיפיה אך גם מאתגרת מאוד ביכולת שלה לשרוד לאורך זמן. אם יש לכן אפשרות לתמוך במעצבים מקומיים, תתמכו גם בכלכלה המקומית וגם בסחר הוגן. בין המעצבות הישראליות החביבות עליי אפשר למצוא את אלמביקה, את TRES, הדס קולודני, סבינה מוסייב ועוד. 

+ לקנות פחות: ברגע שאנחנו מוציאות את עצמנו מהמשוואה האינסופית של ייצור וקניית בגדים ומרגישות מחויבות להוסיף פריטים חדשים לארון שלנו כל הזמן, אנחנו תומכות באופנה הוגנת יותר. אחת הטענות הנפוצות סביב קניית אופנה בסחר הוגן היא שהמחירים גבוהים יותר וזו האמת: אמנם התרגלנו למחירים הזולים של הרשתות אך כפי שניתן להבין, תוויות המחיר הללו מגיעות עם מחיר חברתי וסביבתי גבוה. כשמשלמים שכר ריאלי ומעסיקים עובדים בתנאים הוגנים, גם המחירים עולים באופן בלתי נמנע. אני אישית מעדיפה לקנות פחות אבל להשקיע יותר בכל בגד אבל גם אם זה לא מתאפשר – תמיד מוטב לקנות פחות. זה הדבר הכי קל וכלכלי שכולנו יכולות לעשות.

+ לתמוך בחברות המעודדות שקיפות: לא במקרה אברליין הוא אחד המותגים האהובים עליי. באתר יש אופציה לראות מהם תנאי העסקה העומדים מאחורי ייצור של כל פריט: היכן הם מיוצרים, כמה אנשים עובדים בו ומהם תנאי ההעסקה שלהם. למרות שחלק מהפריטים עדיין מיוצרים במזרח, הם מיוצרים בתנאים שהם שונים לחלוטין מתת התנאים הנפוצים בתהליך הייצור של אופנה מהירה. 

אפילו באסוס הקימו לאחרונה מחלקה של אופנה מודעת יותר לטובת מי שרוצה להמשיך לקנות באסוס אבל להימנע ממותגי אופנה מהירה שהם מחזיקים. זה אומר שגם אם תחליטו לקנות אופנה הוגנת יותר, זה בהחלט לא אומר שתצטרכו להקריב או להתפשר על הדברים שאתן אוהבות אלא להיפך, איכות הפריטים תעלה ותגלו שהם משרתים אתכן יותר זמן.

לעולם לא נהיה מושלמות

חשוב לציין שלמרות כל מה שנאמר כאן, הפוסט הזה לא קורא להטפה בשום צורה. השתדלתי להציג בפניכן כמה שיותר עובדות ואת הגישה שלי לגבי האופן שבו אני צורכת אופנה. אני גם מזכירה לכן שאנחנו לא מושלמות ועצם הקיום שלנו כאן על כדור הארץ יוצר טביעת אצבע מזיקה לסביבה. המטרה שלנו היא לא למחוק את הקיום שלנו אלא לצמצם את טביעת האצבע הזו, כל אחת כמיטב יכולתה.

עצם המודעות שלנו לנושאים כאלה תורמת לעולם, השלב הטבעי הבא יהיה להפוך ללקוחות מודעות ולא רק לצרכניות. האם הפסקתי לקנות לחלוטין אופנה מהירה? לא ב-100%, אבל אני כן יכולה לומר שעשיתי צעדים גדולים ממש בנושא בשנים האחרונות. האם הפסקתי לכתוב לחלוטין על אופנה מהירה? גם לא לחלוטין, אבל אני שואפת להשתפר בתחום הזה יותר ויותר – ואני חושבת שזה כל מה שאנחנו יכולות לעשות: להשתפר.

המחויבות האישית שלי כיוצרת תוכן

כיוצרת תוכן עליי מוטלת אחריות גדולה עוד יותר בכל הנוגע לתכנים שאני משתפת ואופן ההשפעה שיש להם על הקהל שלי. הולים והצגת קניות מעולם לא היו חלק מהתוכן שלי כי לא האמנתי שזה תוכן בעל ערך. בזמן האחרון אני שואפת לצמצם קצת את התוכן על שופינג באופן כללי ובדגש על שופינג של אופנה מהירה. מותגים שאינם עומדים בשום קנה עם האג’נדות האישיות שלי כמו SHEIN, Zaful ו-Boohoo לא יוצגו בתכנים שלי היות וגם אין לי שום עניין לקנות מהם.

אני עדיין קונה וכותבת על פיצ’פקעס מאלי אקספרס, אני עדיין מזמינה מדי פעם מאנד אדר סטוריז, אני עדיין יכולה למצוא את עצמי נכנסת לזארה אם אני מזהה משהו שמסקרן אותי. אני עדיין בן אדם עם חשקים שלא תמיד עומדים בקנה אחד עם מה שהייתי שואפת לעשות ואתן יודעות מה? בעיניי זה בסדר, כי אני כל הזמן עושה שינויים קטנים ומועילים. הפוסט הזה נועד להנגיש שינויים קטנים שאפשר לעשות, הוא לא נועד לגרום לכן לעשות מהפך בין לילה.

אגב, למרות כל מה שנכתב, אני אוהבת אופנה: אני אוהבת בדים, אני אוהבת טקסטורות, אני אוהבת גזרות יפות. אני לא אוהבת את תעשיית האופנה: את חוסר האכפתיות ההרסנית, את התרמית הכלכלית, את העובדה שמנסים להכתיב לי מה לקנות, כמה לקנות ומתי לקנות. 

אז מה דעתכן בנושא? והיכן אתן רואות את עצמכן עושות שינוי?