לפני כמה ימים אשלי ווקסמן בקשי העלתה סרטון שאותי כעצמאית מאוד עניין, תחת הטייטל “לא מנסה להיות מישהי אחרת”. הסרטון עוסק בכך (לפחות לפי מה שאני חוויתי וספגתי ממנו) שהתחרותיות של בקשי גרמה לה לנתב את הקריירה שלה ואת הערך העצמי שלה למקומות לא חיוביים עד שהחליטה לבסוף להשתחרר מההשוואות ולהמשיך באג’נדה האישית שלה.

חשבתי לעצמי כמה מעניין זה שמישהי בסדר הגודל שלה, שבמונחים מסוימים הייתה הראשונה ליצור שיתופי פעולה מסחריים ולהפוך את היוטיוב למקצוע – הרגישה לפתע מאוימת כשלמעמד הזה הצטרפו יוצרי תוכן נוספים. ברמה האנושית אני יכולה לנסות ולהבין את המקום שבו היא נמצאת, אך ברמה המקצועית אני מאמינה שלא רק אשלי צריכה להיגמל מההרגל לראות במתחרים כמראה לעשייה שלה או אפילו כאיום – אלא כולנו.

מה הסיפור עם נישות?

עוד לפני שאסביר למה אני לא באמת מאמינה שיש דבר כזה תחרות בריאה, אדבר קודם כל על החלוקה לנישות. אנחנו כבני אדם, קל לנו מאוד לדעת להכיל דברים ברגע שאנחנו יודעים לאן לסווג אותם ולכן גם בעשייה המקצועית שלנו, תמיד מייעצים לנו לבחור לעצמנו נישות. אם אתן מתחילות להיות עצמאיות – תבחרו לעצמכן נישה, אם אתן יוצרות תוכן – תבחרו לעצמכן נישה, אם אתן פותחות אינסטגרם – תבחרו לעצמכן נישה. בוודאי שמעתן על זה, נכון? יותר מאשר נישות מקלות עלינו להתרכז, הן נועדו להפוך אותנו לקלות לעיכול.

אלא שאני מעולם לא האמנתי בנישות ולמעשה, רק לאחרונה הבנתי שזה היתרון שלי במקום חולשה. במשך שנים האמנתי שהעובדה שאי אפשר לדייק את העבודה שלי לתוך נושא או שניים גג נמצאת בעוכרי, כי תמיד ראיתי שקולגות המוגדרות באופן חד משמעי זוכות להזדמנויות מתוך עיסוקן הספציפי שאני לא תמיד קיבלתי. הנחתי שזה נובע מהעובדה שאנשים לא יודעים בדיוק איך להגדיר אותי ולכן לא יכולים לעשות את השיוך לתחום כזה או אחר.

ככל שהתבגרתי גם מקצועית וגם אישית הבנתי שהנישה שלי היא אני – כל הדברים שאני אוהבת ועוסקת בהם מהיותי אדם יצירתי. זו יכולה להיות קשת רחבה של עיסוקים אך המכנה המשותף ביניהם הוא הטעם שלי, שיטות העבודה שלי, טביעת האצבע שלי. ברגע שקיבלתי את זה, הרגשתי שהקופסה הקטנה שאליה ניסיתי לשייך את עצמי בכל השנים הללו כדי להרגיש שייכת – נעלמה כלא הייתה. אני הנישה של עצמי, זה כל כך נכון ולפתע זה כל כך מובן.

חוסר הנכונות לבחור לעצמי נישה לגמרי משקפת את העסק שלי בעולם החדש: עסק שבו אני עושה גם וגם וגם, אין לי התמקצעות בתחום ספציפי כי ההתמקצעות שלי נובעת מצורת העשייה שלי ואותה אני יכולה להכיל על כל תחום שארצה ללמוד ולעסוק בו. אני כבר לא מרגישה צורך לשייך את עצמי לנישה מסוימת כדי להרגיש שאני ראויה וזה לא פוגע בשום צורה במידת המקצועיות שלי. 

איך זה קשור לתחרות?

אני לגמרי מאמינה שכאשר אנחנו כולאות את עצמנו בקופסאות קטנות של נישות מוגדרות, אין לנו ברירה אלא להביט מימין ושמאל כדי להבין מה המתחרים שלנו  עושים. נישה – מתוך הגדרתה, בעלת גבולות גזרה מסוימות וכשאנחנו חושבות במונחים של גבולות הגזרה, הכי טבעי לנו לבחון אותן דרך העשייה של השותפים לנישה, שהיו שם לפנינו או עושים זאת במקביל אלינו.

העובדה שבחרתי להימצא מחוץ לאותן הנישות, אומרת שאין שום כלל אמיתי שיכול להיות תקף לגביי ולכן אין לי למי להשוות את עצמי. אתן לכן דוגמה: לפני כמה חודשים העליתי פוסט טיפשי להפליא למגזין של חיות המחמד שלי חובשות כובע סומבררו זעיר. היה לי כבר פוסט מוכן על הפרק אבל גם היה לי מצב רוח ירוד והרגשתי שזה בדיוק מה שנחוץ לי כדי להתעודד. יכולתי לשמור את התמונות האלה בעצמי ולשלוח לכל חבריי בוואטסאפ (מה שעשיתי ממילא, תהיו בטוחות) אבל הרגשתי שאם לי יש מצב רוח ירוד, בוודאי יש עוד חברות קהילה שאולי אינני מכירה אישית אבל שותפות לתחושה – וכבר מהסיבה הזו יש לי לגיטימציה לפרסם את הפוסט הזה בפומבי.

הפוסט הזה התקבל בצורה חמה וחיובית למעט תגובה אחת חריפה, של עוקבת שהציגה את עצמה כמומחית סושיאל וכתבה לי טוקבק מפורט על כך שאני פוגעת בעצמי אבל גם מפיצה ספאם לעוקבות שלי – בכך שאני בוחרת להעלות נושא שחורג מהנישה שלי: בתור בלוגרית ביוטי, עיצוב ואופנה. זה רק מוכיח עד כמה לאנשים עד היום קיים הצורך לנעול אותנו בקופסאות ובהגדרות, גם כשאנו לא מעוניינים לעשות זאת לעצמנו. 

אילו הייתי מגדירה את עצמי כבלוגרית ביוטי, עיצוב ואופנה – הפוסט הזה לעולם לא היה נכתב וכך גם לא שום פוסט מקצועי אחר שכתבתי. כל הפוסטים אודות מחזור והפסקת גלולות היו נשמרים אצלי בתור מחשבה בלבד או לכל היותר שיחה עם חברות כי לעולם לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב פוסט כזה כבלוגרית שמשויכת לסגנון כתיבה מסוים. תארו לעצמכן כמה היה שונה התוכן שלי במצב כזה.

היופי הוא להפתיע

האג’נדה הכי גדולה שלי בתור יזמית תוכן היא להפתיע, כי הפתעה היא לדעתי המקור לשיווק מוצלח באשר הוא. אם אני עסוקה בנישה שלי ולעקוב אחר מה עושות המתחרות שלי, תהיו בטוחות שלעולם לא אצליח להפתיע את העוקבות שלי בתוכן שיכול להיות רלוונטי ואפילו משמעותי עבורן – גם אם הוא לא פרופר ביוטי או עיצוב. המטרה שלי היא לא לעקוף את המתחרות או לבדוק היכן הן נמצאות בהשוואה אליי – אלא לבודד את עצמי מהמשוואה בכלל.

האם אני נופלת מדי פעם להשוואות בכל זאת? ברור! זה לגמרי טבע האדם. יחד עם זאת, ככל שאני מנטרלת את זה יותר ויותר באמצעות פוקוס על האג’נדה המקצועית שלי, כך אני גם הופכת לקולגה טובה יותר. כך אני גם מאמינה שהזדמנויות לא נגזלות ממני לטובת אחרות, אלא יוצרת לעצמי הזדמנויות אחרות שהן רלוונטיות לי, כך אני מאמינה שדלת שפותחת קולגה לעצמה, יכולה להיפתח ביתר קלות גם עבורי בעתיד. 

חשוב מכך, ככל שאני פחות תחרותית – כך אני יותר טובה לעצמי. תחרות גורמת לכך שאנחנו לעתים שופטות את עצמנו לחומרה ויותר מכך, שופטות את עצמנו באמות מידה שלא בהכרח נועדו לנו. כמה פעמים קולגה שלכן הגיעה להישג מסוים ופתאום תהיתן האם גם אתן צריכות לשאוף להשיג את זה? גם אם בכלל לא חשבתן על זה עד לאותו רגע? תחרותיות יכולה להשפיע על הפוקוס שלנו, על האג’נדה שלנו, על סולם הערכים של העסק שלנו ואפילו על הערך העצמי שלנו. גם אם אנחנו מנתבות את התחרתויות הזו למקומות חיוביים, לא בטוח שאנחנו עושות את זה ממקום שבאמת נכון לנו – ולכן כל ההשוואה הזו מיותרת.

תתחרו עם עצמכן

אם כבר בתחרות בריאה עסקינן, נסו להתחרות עם עצמכן: נסו להיות טובות יותר מכפי שהייתן לפני שנה, לפני חודש, שבוע ואפילו יום. נסו להתחרות עם המטרות והיעדים שהצבתן לעצמכן. מבטיחה שרק כך תבטיחו שאתן נמצאות במסלול הנכון וסביר להניח שתהיו גם רכות יותר עם עצמכן. משום מה, תמיד בהשוואה לאנשים אחרים אנחנו נוטות להיות הכי קשות ומחמירות עם עצמנו.

יש תובנה שלקחתן מהפוסט? צלמו מסך ושתפו אותה בסטורי עם תיוג שלי, מבטיחה לשתף מחדש!