בניגוד למה שמצוין בכותרת, בסופו של דבר אני חושבת שאני כן אינסטגרמרית טיפוסית, כלומר אני מעלה גלריית תמונות שמוצאות חן בעיניי כדי לקבל הכרה גם מאחרים תוך שאני מבליטה את ההיבטים היותר יפים בחיים שלי. בואו לא נשחק משחקים: כולנו עושים ועושות את זה ברמה כזו או אחרת ועל כך מושתתת המדיה החברתית – היכולת שלנו לעורר תחושת FOMO אצל אחרים, לא?

אז למרות שאני חוטאת בכל הסעיפים שהרגע הזכרתי, יש עוד כמה סעיפים נוספים שבהם אני לא מרגישה כמו אינסטגרמרית טיפוסית והפוסט הזה ייתרכז בהם, כדי להראות שהדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר (וגם אם כן, סיכוי טוב שזה פוטושופ), שנתחיל?

אני לא ממש אוהבת חופשות

אז אני יודעת שכולנו אוהבות חופשות ברמה כזו או אחרת וכולנו חולמות להיות זו שטסה למחייתה לכל מיני מקומות אקזוטיים סטייל משפיעניות כמו לידיה מילאן ואמיליה ליאנה אבל אני? נהנית מחופשה שנתית, אולי אפילו שתיים אבל לא יותר מכך. אורח חיים שכולל אינסוף חופשות הוא כנראה אורח החיים הנחשק ביותר כי מבחינה כלכלית לרובנו לא מתאפשר לטוס בתדירות כזו ואני יכולה להבין למה: זה נראה מאוד זוהר, אבל מה תגידו לסיסטר שאוהבת לבלות לא מעט מהזמן שלה בבית?

יש תקופות שבהן אני משתוקקת לנופש עד מאוד אבל רוב הזמן? לא כל כך. למרות שהקריירה ואורח החיים שלי מאפשרים לי זאת, אני בכל זאת מרגישה שנופשים בתדירות גבוהה ייפגעו ברצף העבודה שלי ובואו נודה באמת, אני אוהבת להיות על זה ולהרגיש מחוברת רוב הזמן. אבל יותר מכל, זה נובע מהגישה שלי שאני אוהבת תמיד לחיות טוב ולא מחכה לחופשה כזו או אחרת כדי לטרוף את החיים, ליטרלי. יש לי את הפריבלגיה לעשות זאת מתוקף העובדה שאני הבוסית של עצמי, אך גם אילו לא הייתי, עדיין הייתי מחפשת את המקומות בחיים להחדיר בהם את יצר הנהנתנות גם בלי נתב”ג.

ואם כבר בחופשות עסקינן, אז נכון שהדיוטי פרי הוא הגביע הקדוש כשמסיימים סוף סוף את שרשרת החיול של העלייה למטוס אבל מכל שאר החלקים אני פחות נהנית ולמעשה, אני מרגישה בגדול שהיום הראשון והאחרון של הנופש הם סוג של סיוט (הכל יחסי, כן?). כתבתי פוסט שלם על האמת שלא סיפרנו לנו על החופשות לחו”ל ואני עומדת מאחוריו עד היום.

אין ספק שתוכן שצולם בחו”ל הוא לרוב תוכן פוטוגני יותר אבל אני רוצה להראות שאפשר לעשות תוכן כייפי, מהוקצע, פוטוגני ויפה גם בארץ. הרי אלו הם חיי היומיום של כולנו ואני לא רוצה שהתוכן שלי יישדר שרק בחו”ל יכול להיות לנו טוב.

אין לי "גוף אינסטגרם"

בכוונה שמתי את זה במרכאות כי אני חושבת שאני נראית מעולה גם אם אני לא רואה ייצוג מדויק למראה ולגזרה שלי אצל רוב כוכבות האינסטגרם. במובן הזה אני מרגישה שלגמרי התברכתי: אני מבסוטה על עצמי ולא נוטה ליפול להשוואות מול מישהי כזו או אחרת, גם אם הסטנדרט באינסטגרם קובע שהיא נראית טוב ממני. הגוף שלי הוא הגוף שלי והוא נראה כמו שהוא נראה – ואני צריכה להעריך אותו בכל שלב בחיים. 

ימים של הערכה עצמית נמוכה יותר יש לי כמו אצל כולן אבל בת’כלס הם די מעטים ולא כי אני דוגמנית של ויקטוריה סיקרט בפוטנציה, אלא בעיקר כי אני לא מרגישה שום צורך להיות כזו ומעדיפה ליהנות מהחיים. גוף חטוב זו עבודה ברוב המקרים (אלא אם כן התברכתן בגנטיקה מטורפת) וזו לחלוטין לא עבודה רעה, אלא שכרגע היא לא נמצאת בראש מעייניי ואני לגמרי בסדר עם זה. עופרי שיתפה באג’נדה שלה לגבי דימוי גוף ודיאטות בסרטון שבו התחברתי לכל מילה שאמרה, ממש כאן.

אני רק רוצה שיהיה לי נוח!

כל האינסטגרם שלי מלא בבגדי ים בגזרת חוטיני, שמלות קצרצרות, עקבי סיכה גבוהים ומחשופים עמוקים – ובעוד שאני שמחה לראות נשים שחוגגות את הגוף והמיניות שלהן בפיד שלי, אני חוטפת צמרמורת רק מעצם המחשבה להתהלך ככה בציבור ולא ממניעים מתחסדים אלא כי אני רק רוצה שיהיה לי נוח! אני בחורה של ג’ינס, טישירט ונעליים שטוחות – ולמרות הכל אני מגדירה את עצמי כפשיוניסטה שאוהבת אופנה, רק בדרך שלי. טרנדים לרוב לא מדברים אליי, שמלות אני פחות אוהבת (אם כי מוצאת את עצמי לובשת לאחרונה יותר ויותר בחסות החום והלחות) ובכללי המנטרה “את הכי יפה כשנוח לך” ככל הנראה נכתבה עליי.

אני אוהבת למחזר בגדים

אני לא באמת חושבת שאינסטגרמריות שעוסקות באופנה בהכרח לובשות אאוטפיטים רק פעם אחת, אבל אני בהחלט חושבת שיש לחץ מסוים להציג כל הזמן פיסים מעונות נוכחיות שאפשר להשיג עדיין בחנויות ולא למחזר אותם בגדים שוב ושוב. אני דווקא אוהבת “למחזר” בגדים בכל מיני שילובים ומבחינתי זו אינדיקציה לכך שהמלתחה שלי עובדת עבורי. למעשה, פריטים שהצלחתי ללבוש פעמים בודדות הם פריטים שככל הנראה אין להם מקום באורח החיים שלי ולכן הם עוברים הלאה. 

Lifestyle of the rich and famous

גם אני כמו רבות מכן מושפעת מהמסרים שאני רואה באינסטגרם: כשבית אופנה יוקרתי משיק תיק חדש זה לא פוסח עליי, כשמותג איפור אהוב משיק קולקציית קפסולה במהדורה מוגבלת זה עושה לי עיניים. מוצרי יוקרה קניתי עוד לפני שהאינסטגרם נוצר, אבל אין ספק שהאינסטגרם הצית בשנים האחרונות את האהבה לאורח החיים של היפים והאמיצים מחדש. 

יחד עם זאת, אני גם משתדלת להיות מאוד במודעות לכך שאני חוסכת לטובת העתיד שלי ושמבחינה רציונלית אין ערך ממשי להשקיע בפריטים שתג המחיר שלהם מטורף. לכן, את הפריטים היוקרתיים שלי אני קונה ב-90% מהזמן יד שנייה, תוך שאני מוודאת שהם מקוריים ותוך שאני משתדלת לצוד מציאות כמה שיותר משמעותיות. אני מוצאת ערך בכך שהפריטים היוקרתיים שאני קונה משמחים אותי ולא הייתי רוצה לוותר על זה, אבל גם כמובן שאני לא רוצה לוותר עבורם על מטרות חשובות לי באמת.

אם אני רואה את עצמי כרוכה מדי סביב לוגו או מותג כלשהו, אני משתדלת להפסיק כי אמנם אנושי שזה יקרה אבל זה באמת לא העיקר. אם יש לי אפשרות להימנע מקניית פריטי אופנה חדשים שרק מזהמים את העולם עוד יותר אלא לעשות שימוש בהיצע הקיים – אני עושה זאת בשמחה ואם מתאפשר לי לצוד תיק מעצבים בשמינית מהמחיר המקורי שלו אז באמת שאין שמחה ממני (כתבתי פוסט שלם על הטקטיקות שלי כאן). 

אם פעם תיקי מעצבים היו משהו שאני ראיתי בעיקר בסקס והעיר הגדולה, היום אני רואה בחורות שצעירות ממני בעשור ולפעמים גם יותר עם אוסף של תיקי מעצבים שהשד יודע מנין הם. כשכל משפיענית באינסטגרם מציגה בפנינו את התיק הכי חדש וחם מהמסלול זה מחלחל ומשפיע. זה מעורר חשק מצד אחד ומצד שני תורם לתחושת זילות של התחום, כאילו מוצרי יוקרה הפכו לאופנה מהירה שהגיוני שלכל אחת יהיה במלתחה. אז לא, זו באמת לא חובה וגם כשאני כותבת כאן על פריטי יוקרה אני בדרך כלל מתחילה בדיסקליימר שזו מותרות ואין שום חובה לקנות מוצרים כאלה. בתרבות הריביות והתשלומים, אנשים שקונים פריטים יוקרתיים הם לא בהכרח אנשים שהצליחו יותר מכן או אפילו מרוויחים יותר מכן ולכן אני משתדלת מאוד לא ליפול לנקודות השוואה כאלה.

למצוא איזון בין אורח חיים של אדם רגיל שחי חיים שגרתיים כמו כולם והרצון לשדר אורח חיים מעורר קנאה – הוא עניין די טריקי באינסטגרם ולדעתי גם אנחנו כצרכני תוכן לא תמיד יודעים האם אנחנו מעדיפים את האחד או את האחר. גם אני לא תמיד יודעת היכן עובר הקו בין “אני משוויצה יתר על המידה” לבין “אני עושה את העבודה שלי ועושה לכן כיף על הדרך” ובדיוק מהסיבה הזו אני מוצאת לנכון לכתוב פוסטים כאלה, גם כסוג של ריאליטי צ’ק גם לעצמי.

אני לא סופר עסוקה כל הזמן

לפעמים נדמה לי שאני מתבדחת יותר מדי על כך שאני מעבירה את רוב הימים שלי בפיג’מה עם חתול הברכיים מול המחשב (למרות שזה נכון חוץ מהחלק של הפיג’מה, אני תמיד מחליפה לבגדים בתחילת יום העבודה) כי אולי זה משדר שאני לא מספיק עסוקה כשכולן לכאורה נמצאות בטרפת של החיים. המציאות היא שהיומן שלי לא קורס מרוב ימים עמוסים בפגישות ואין לי שום בעיה להודות בכך, כי אני תופסת את עצמי כאדם מצליח למרות זאת. למעשה, יש לי תיאוריה שלמה לפיה הרבה מהפגישות שאנחנו קובעות הן לא באמת חיוניות ואני לא מרגישה תחושת ערך עצמי מכך שיצאתי מהבית לפגישה כזו או אחרת. 

אני לא מספרת לאנשים שתיבת המיילים שלי קורסת מתוך פניות, אני משתדלת לא להשתמש בשפה כמו “אתן לא מפסיקות לשאול אותי” או “אתן כל הזמן מבקשות ממני” כדי להימנע מלעורר תחושה שאני עסוקה ברמה לא סבירה ועל כן אתן לא עסוקות מספיק. אני עסוקה ברמה מספקת מאוד כמו רוב האנשים אבל מצד שני, יש לי גם את הפריבלגיה לזמן פנוי ואין לי שום בעיה להודות בזה, אני נהנית מזה! אמנם אני כן וורקוהוליקית אבל אני לא מרגישה צורך למלא את הזמן שלי עד אפס מקום מהסיבה הפשוטה שאני לא רואה שום ערך בזה.

להיפך, אני מתגאה בכך שאני מנהלת את הזמן שלי בצורה יעילה ואני אדם עם משמעת עצמית גבוהה, מה שמשאיר לי זמן גם לחיים אישיים. אני גם תוהה ביני לבין עצמי מתי להיות חנוקה מרוב משימות ופגישות הפך להיות ערך שאנחנו שואפות אליו פתאום? בעולם שלי זה מתכון לסטרס ואם אני יכולה להימנע מכך ולרווח את הלו”ז שלי אני עושה זאת ברצון.

אני לא מרגישה במירוץ האינסטגרם כל הזמן

לומר שלא אכפת לי ממספרים יהיה שקר, לומר שאינסטגרם לא עולים לי לפעמים על הסעיף יהיה שקר גם. אבל רוב הזמן אני ממש סבבה עם אינסטגרם ורוב הזמן אני צורכת את הרשת בתור מה שהיא אמורה להיות: מקור להשראה ותמונות יפות. יש את מאחורי הקלעים של האלגוריתמים, הלייקים, הקמפיינים – אני עוסקת בכל זה וכנראה לא מעט, אבל בשורה התחתונה כשאני שואלת את עצמי מה המטרות שלי לגבי אינסטגרם, אז התשובות הן בדרך כלל: להישאר רלוונטית ולהיות בקשר עם האנשים שעוקבים אחריי גם שם, לעשות כסף מהפלטפורמה במידת האפשר וליהנות מתמונות של חתולים מנמנמים בתוך קופסאות. 

האם אני משיגה את כל זה כרגע? כן. האם תמיד הייתי שמחה לעוד? גם כן, אבל אם זה מביא אותי למצב שאני מתוסכלת או שאין לי מוטיבציה להתעסק עם הרשת, סימן שמשהו ביחסים שלי איתה פגום ואני ממש לא רוצה להיות במקום הזה. תסכול תמיד קיים בכל רשת שיש בה אוריינטציה למספרים וציפיה להרוויח ממנה כסף, אבל זה לא יכול להיות הכוח המניע שלי ליצירת תוכן או חלילה כדי לרצות לחדול מליצור אותו ולכן אני תמיד מנסה להיות במודעות לזה הרבה לפני נקודת השבירה.

אני משתדלת לא להתעסק בעצמי באינסטגרם כל הזמן

האינסטגרם שלי הוא הפלטפורמה שבה אתן אמורות לפגוש אותי, זה נכון, יחד עם זאת, אני יוצרת את התוכן שלי כדי להגיש באמצעותו ערך לאחרים, לעתים גם דרך החוויות האישיות שלי. כלומר גם אם אני עוסקת בעצמי, כמו בפוסט הזה, אני עושה את זה כדי לספק משהו אחר לאנשים שקוראים אותו ולא במטרה לעסוק בי רק לשם העיסוק העצמי. 

כולנו עוסקים בעצמנו בימים אלו הרבה יותר מכפי שעסקנו בעבר, יש לזה היבטים של נרקיסיזם בריא ויש היבטים שליליים אבל זה גם מחזיר אותי לסעיף השני שבו עסקתי בגוף המושלם: אני לא רוצה שהעיסוק בעצמי, בחיים שלי, במראה שלי, בגוף שלי יהיו נרחבים בצורה כזו שיחלחלו לי לראש ולתודעה. אני אמנם הפנים של המותג שלי אבל המותג שלי לא מתבסס אך ורק על הפנים שלי וזו בדיוק נקודת האיזון שבה אני רוצה להימצא.

לסיכום, התוכן שאני מפיקה הוא לא טוב יותר או פחות טוב מתוכן של אחרות באינסטגרם, הוא פשוט התוכן שלי. הדבר היחידי שאני רוצה שתקחו מהפוסט הוא שאינסטגרם יכולה וצריכה להישאר כרשת כייפית של השראה ובשום פנים ואופן לא מדד לאיכות החיים שלכן כי אתן לא באמת יודעות מה קורה מאחורי הקלעים.