פגשתי את יהודית גרינשפן בנקודת הזמן שבה עלו בי הרבה תהית לגבי החיים האישיים והמקצועיים שלי והיכן הגבול עובר ביניהם. שאלתי את עצמי בין היתר, האם בכלל ראוי שיעבור גבול ברור כשרוצים להצטיין אך תשובה קונקרטית לא מצאתי. המפגשים שאני חווה במסגרת המדור הזה תמיד מזמנים עבורי תשובות מרתקות ואילו הפעם, זו הייתה המרתקת מכולן, כי הייתה לי הזכות לנהל שיחה עם אישה שראתה ועשתה כל כך הרבה במו ידיה – יהודית גרינשפן.

 

יהודית גרינשפן היא מעצבת מסיכות ובובות, אשר עיצבה מסיכות עבור התיאטרואות הגדולות בארץ. יהודית יצרה את שש הדמויות של “פרפר נחמד” של החינוכית וכן את דמויותיהן של צ’ומפי, אינשם והחתול שמיל, וחתומה על עיצוב מסיכות ואביזרים רבים עבור להקת המחול בת שבע.

כשנכנסים לדירתה של יהודית בלב תל אביב, משאירים את החוויה התל אביבית העמוסה מאחור. כבר במבואת הכניסה בירכו אותנו יצירותיה בדירה שהפכה עם השנים למפעל חייה, מפעל של מסיכות ודמויות. יהודית עסקה ביצירת מסיכות כמעט רוב חייה הבוגרים וכששואלים אותה לפשר העיסוק היא עונה “אל התחום הגעתי במקרה, אבל כשמגיעים אי אפשר שלא להתאהב”.

ככל שחשבתי על הנושא לעומק הגעתי למסקנה שההתאהבות במסיכות היא טבעית, כי הרי הן חלק כל כך בולט בחיינו. גם אם היצירות של יהודית זרות לחלקנו (אם כי אני מבטיחה לכן שחלקן מוכרות לנו היטב), עצם העיסוק בהן הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו. מסיכות מלוות את ההיסטוריה שלנו מיפן, דרך יוון ועד לקומדיה דל ארטה באיטליה ולא בכדי: בכל אחד מאיתנו טמון הצורך לעטות מסיכה וליצור דמות, לשגר את עצמנו ולו לכמה דקות לקיום מקביל.

דעתי היא שעל הרצון לעטות מסיכה מבוססת כל הפעילות שלנו בסושיאל מדיה. גם שם אנחנו מתאהבות בדמויות עד לכדי שנדמה לנו שאנחנו מכירות אותן היטב ובכל פעם שאנו נחשפות לעולמן, זה מרגיש כאילו עטינו על עצמנו מסיכה ושיגרנו את עצמנו לתוך הקיום שלהן. הרשתות החברתיות אמנם לא ליוו את יהודית במהלך שנותיה, אבל את הצורך האנושי והבסיסי הזה כל אחד מכיר בדרכו שלו.

גם אני עטיתי על עצמי מסיכה כשהאזנתי לסיפורים של יהודית: סיפורים על חנוך לוין וש”י עגנון קיבלו פתאום חיים משלהם וממש יכולתי לדמיין את רוח התקופה. יהודית מספרת שהייתה אם חד הורית לילדה קטנה וחיפשה מה תוכל לעשות עם עצמה: “חשבתי שאני לא שווה כלום”, היא אמרה שוב ושוב והמשפט הזה תפס אותי כל פעם בעוצמה, עם צביטה חזקה בלב.

יהודית מספרת שאמנם תיאטרון היה עבורה לאהבה גדולה, אבל אל העבודה בתחום התגלגלה כאמור במקרה. רק כשחברתה הגר עמרני, קיבלה עבודת תפאורה עבור הקאמרי מאריה נבון, מחלוצי הקומיקס כאן במדינתנו, נפלה גם בידיה של יהודית הזכות לבנות את גורלה. היות ובאותה תקופה לקאמרי לא היו בתי מלאכה משלהם, לחברתה של יהודית היה נחוץ המקום הפיזי להכין את העבודות ומכיוון שיהודית התגוררה מאז ועד היום בדירת הגג בתל אביב, היא הציעה להגר את ביתה. 

יחד הן יצרו כדים ענקיים וחלקי תפאורה נוספים עד שלפתע נתקלתה הגר בבעיה: היא התבקשה לקשט את התפאורה בפרחים, מה שהיה דורש ממנה זמן רב וכנראה שלא הייתה עומדת בזמנים. יהודית יצרה צורה של פרח מפיסת בד וזה היה הפתרון שקלע לשביעות רצונו של אריה נבון. לאחר שנבון ראה כי טוב, הוא הטיל עליה את המשימה להכין את כל פרחי הבד לתפאורה, מה שהפך בדיעבד לעבודה הראשונה שלה. נבון סבר ובצדק, שבד משדר חמימות שאינה קיימת בפלסטיק ולכן הוא תמיד ייראה אמיתי יותר על הבמה.

לאורך כל השעות שבילינו אצל יהודית, המילה “במקרה” הדהדה בראשי. שאלתי את עצמי שוב ושוב, איך אדם שאין לו זיקה ברורה למקצוע הופך להיות לפתע מצטיין ולא רק מצטיין, אלא לראשון בתחומו? אז נכון, יהודית מעידה על כך שתמיד עסקה במלאכת יד מסוגים שונים, אבל את הדרך שעשתה מאז ועד היום התקשיתי להכיל. הרי אנחנו חיות היום בעולם שבו כל המידע פרוש בפנינו, רק שנבוא לקטוף אותו וגם אז אנחנו לעתים מהססות. ליהודית הייתה זכות ראשונים ליצור יצירות שלא נבראו קודם לפניה והראשוניות הזו הרגישה לי מרתקת.

הגעתי לבסוף להבנה שזו היכולת האנליטית למצוא פתרונות שהפכה את יהודית לחיונית כל כך בעולם התיאטרון הישראלי אבל מעבר לכך, היצירתיות הזו? היכולת ליצור יש מאין? לזה אין הסבר ואין שום דרך רציונלית לנסח זאת במילים. זו התחושה המופלאה ביותר בעולם כשאדם מגלה את מה שהוא נועד לעשות ויש כל כך הרבה מה ללמוד מכך.

לאחר שסיימה את עבודתה הראשונה וכשהקאמרי כבר סימנו אותה, טיילה יהודית עם בתה בפסאז’ היחידי שהיה קיים בתל אביב בתקופתו ופגשה את מנהל התפאורה. 

“את יודעת ליצור מסיכה?” שאל אותה מנהל התפאורה

“לא” היא ענתה מיד,

ותגובתו היחידה הייתה “אז תעשי”.

חשבתי לעצמי כמה תעוזה ואפילו חוצפה, כפי שהגדירה יהודית בעצמה, דרושים כדי לצאת פתאום למסע יצירתי כזה. העכבות שמלוות אותנו לא מעט כיום, כנראה לא היו קיימות בזמנו: אז לא הייתה ברירה ולא היה מי שיעשה זאת במקומה. מתוך מקום של הכרח נוצרה עשייה נהדרת.

עבור יהודית התהליך הראשוני של הכנת המסיכות נוצר מתוך היכרותה עם הגבס: היא יצרה קודם כל נסיונות עם עצמה כשטבלה את פניה בעיסת הגבס לפני שהתייבש ולכשקיבלה את מתווה הפנים שרצתה – ידעה שהיא יכולה לעבור לעבודה מול השחקנים. בהמשך היא מספרת, תחבושות גבס מוכנות היו כבר חלק מפס ייצור תעשייתי אבל בתקופה שבה התחילה, כשהכל עוד היה בחיתולים, היא נאלצה ליצור הכל בעבודת יד ולמצוא את הפתרונות היצירתיים ביותר בעצמה. 

לא כולם התלהבו מהקונספט של המסיכות: נתן דטנר לא חיבב אותן בהתחלה ואפילו שייקה אופיר לא הבין מדוע הן נחוצות, אבל עם הזמן לא רק ששייקה עצמו התאהב אלא הוא אפילו הגיע עם כל משפחתו לדירתה של יהודית כדי להביט ביצירותיה מקרוב.  קטנה היריעה מלתאר את כל ההישגים האדירים של יהודית (מלימודיה בברויאל שייקספיר קומפני בסטרטפורד ועד עבודתה עם גדולי היוצרים בישראל), אבל הבה נקפוץ לשנת 81′, כשהתבקשה על ידי שושנה צחור ליצור בובות לתוכנית “פרפר נחמד”.

כשנשלפו הבובות מהארכיון אני מודה שהתרגשנו כמו ילדות קטנות. על אף שגילן ניכר עליהן במונחים מסוימים, הן עדיין חינניות ומתוקות בדיוק כפי שהיו זכורות לי מצפייה בהן בילדות. מקסים היה לראות איך יהודית מתייחסת אליהן בחיבה: “הבחירה בשמות אוזה ובץ הייתה טבעית אבל לנולי התקשינו לבחור שם. הבחירה הראשונה הייתה ‘רוחה’ אבל זה היה קשה להיגוי ולכן נפסל. כשעלה השם ‘נולי’ כולנו נשמנו לרווחה”.

מהי מסיכה טובה על פי יהודית? מסיכה שכאשר השחקן עוטה אותה ובשילוב עם התנועה שלו – מקבלת חיים בפני עצמה והופכת מפריט דקורטיבי לדמות. בעקבות המפגש עם יהודית למדתי שיצירה טובה היא בהכרח שלוחה של האדם שיוצר אותה וכך עניתי לעצמי על השאלה שאיתה נכנסתי לדירתה.

יצאתי מדירתה של יהודית עדיין אחוזת התרגשות בעקבות המפגש עם כל הדמויות שעל ברכיהן התחנכתי אבל בעיקר עם הרבה השראה. השיעורים הכי חשובים שתמיד ליוו אותי בחיים אלה השיעורים אודות התמדה, עבודה קשה וחריצות, כשיש את הדחף ליצור – הוא לא נעלם אף פעם ואיתו גם לא נעלם הרצון בהכרה, שני מוטיבים שמלווים את חייה של יהודית עד היום, בגיל 85. היא אמנם חשבה שהיא לא שווה כלום, אבל היא הביאה כל כך הרבה עושר לתרבות שלנו ולכן אני גאה להעניק במה נוספת לסיפור שלה.

תודה מיוחדת ליהודית גרינשפן על האירוח, לטל אטרקצי על העזרה בצילומים והדס שר שיצרה את החיבור המופלא הזה