אם יש משהו שעשיתי בתקופה הארוכה שבה נעדרתי מהמגזין היה לצפות בנטפליקס. מפתיע, נכון? סיסטר אספה לכן כמה המלצות מגוונות מאוד הפעם לצפייה בנטפליקס (ולא רק) ובסיום גם הפתעה: דיס-המלצה!

Isn't it romantic

אני לא ממש טיפוס שצופה בסרטים בנטפליקס ואני בטח לא הטיפוס שצופה בקומדיות רומנטיות בנטפליקס – ובכל זאת מצאתי את עצמי נמשכת לסרט הזה שיוצר באופן בלעדי לנטפליקס (אפשר לעשות משחק שתייה בכל פעם שאכתוב “נטפליקס” בפוסט). לא מדובר בקומדיה רומנטית סטנדרטית אלא למעשה מדובר באנטי- קומדיה רומנטית ובאופן מפתיע היא מוצלחת! הסרט נופל לכל הקלישאות המוכרות של סרטים מהז’אנר אבל בקטע מאוד מודע לעצמו ולמרבה המזל גם לא טרחני בכלל. 

זה לא סרט נטול פגמים וזו בוודאי לא מאסטרפיס, אבל זה ממתק כייפי להעביר איתו שעה וחצי ולדעתי גם פארודיה מרעננת במיוחד שלא מעוררת שום רגעי קרינג’ כמו הרבה סרטים שמנסים להתחכם יתר על המידה. בקיצור, סרט כייפי ביותר!

After Life

מדובר בסדרת מקור שיצר ריקי ג’רוויס עבור נטפליקס ולמרות שמדובר במיני סדרה קצרצרה במיוחד: היא הצליחה לעורר לא מעט הדים בתעשייה. מדובר בסדרה שעוסקת בדיכאון ובהתמודדות עם מוות שמצליחה להיות מאוד משעשעת אבל לעתים גם עצובה עד כדי דמעות. מבחינת מערבולת הרגשות שהסדרה הזו שואבת את הצופים אליה – היא מוצלחת מאוד, אבל גם היא לא נטולת פגמים.

הסדרה עוסקת בטוני, איש שאיבד לאחרונה את אשתו האהובה למחלת הסרטן וההתמודדות האמיתית ונטולת הגינונים שלו עם המוות שלה. ריקי ג’רוויס משחק את הדמות בצורה מצוינת אבל נדמה ששאר דמויות המשנה הן שם רק כדי להוכיח שהוא בן אדם טוב למרות הכל. כלומר, הן כולן בעלות פוטנציאל להפוך לדמויות מרתקות אבל זה לא ממש מתרומם מעבר להבטחה הראשונית. גם הדמות של טוני, התפתחה לקראת הסוף בצורה מאולצת ומהירה מדי, כנראה כדי להידחס לתוך פרקים קצרצרים. לסיכום, סדרה מוצלחת ומעוררת מחשבה, אך גם בעלת לא מעט פגמים.

Amy Schumer Growing

אני מהאנשים הבודדים כנראה שאין להם דיעה נחרצת לגבי איימי שומר לכאן או לכאן, אז הרשיתי לעצמי לצפות במופע הסטנד אפ שלה בשיקאגו, שעסק באופן נרחב בהיותה בשליש השני בהריון – ללא הרבה דיעות מוקדמות. חוץ מדיונים על הריון, היא הצליחה לגעת בנושאים פוליטיים, דיברה לא מעט על פמיניזם ובעיקר גרמה לי לצחוק בקול רם שזה משהו שלא קורה הרבה. הרבה המלצות קלילות יש כאן הפעם וגם זו המלצה להעביר שעה בכיף גדול, כי לפעמים זה כל מה שצריך.

Leaving Wonderland

עכשיו אנחנו עוברות להיפך המוחלט לגמרי: סרט דוקומנטרי בשני חלקים, שעתיים כל חלק המתאר בצורה גרפית, טכנית וברוטלית את ההתעללות הנפשית, המינית והמניפולטיבית בה העביר מייקל ג’קסון את הקורבנות שלו ואת המשפחות שלהם במשך שנים. הפעם הגעתי לצפייה בסדרה, המשודרת ביס דוקו, עם המון דיעות מוקדמות מהסיבה הפשוטה שתמיד האמנתי שהאיש אשם אבל זה לחלוטין היה מעורר חלחלה לגלות עד כמה. זה אחד מסרטי הדוקומנטרי שעוררו הכי הרבה הדים בעולם ובצדק: גם כי הוא נוצר כמה שנים טובות לאחר מותו של ג’קסון, גם כי נחשפו הרבה מאוד פרטים חדשים וגם כי כנראה שהרבה אנשים ידעו ושיתפו עם זה פעולה לאורך השנים.

The act

לסדרת המקור הזו מבית HULU אני מודה שממש חיכיתי, כי היא מבוססת על דוקומנטרי על ג’יפסי רוז, בחורה צעירה שהייתה אחראית לרצח של אמא שלה לאחר שזו לקתה בתסמונת מינכהאוזן ביי פרוקסי – ובדתה אינספור תסמונות ומחלות איומות בשם הבת שלה, כדי לכלוא אותה יחד איתה ולאסוף תרומות עבור מצבה הבריאותי הרעוע. כבר לגבי הדוקומנטרי הייתי אובססיבית כשיצא לפני כשלוש שנים אז מעניין לראות את העיבוד הטלוויזיוני לאחד הסיפורים הכי חריגים שנחשפתי אליהם. עד כה יצאו רק כמה פרקים בודדים מהעונה והיא מצליחה לגולל את הסיפור בצורה הקריפית הראויה לו.

The Disappearance of Madeleine McCann

הפעם מדובר בדיס-המלצה גם אם אתן חובבות דוקו פשע כמוני. אם את הדוקומנטרי של מייקל ג’קסון הצליחו לערוך בצורה ארוכה אמנם, אך עדיין קולעת ועניינית – הרי שהדוקומנטרי על מדליין מקאן, הילדה שנעלמה מדירת הנופש בזמן שהוריה סעדו בחוץ ב-2007 ועקבותיה לא נראו מאז – היא ההיפך המוחלט מכך. סדרה מייגעת בת שמונה פרקים באורך שעה כל אחד, שלא חושפת שום אינפורמציה חדשה או אפילו זווית מבט מעניינת אלא אינספור פרטים טרחניים. בשורה התחתונה, יוצרי הסדרה מאמינים שהילדה, שהיום אמורה להיות בת 16, עדיין חיה היות ולדעתם נלכדה ברשת פדופילים שחטפו אותה למטרות סחר, אך שום הוכחה אמיתית לא ניתנה לכך. ארוך, מתיש ולא באמת מעניין – בייחוד אם אתן זוכרות היטב את הסיפור הזה גם ככה כמוני.