כמו אצל בעלי עסקים רבים, העסק שלי הוא תהליך בהתהוות ומובן לי, בראייה רחבה יותר, שאני נמצאת באופן יחסי בתחילת הדרך. אלא שבניגוד לעסקים רבים שהוקמו מכוונה להרוויח כסף, העסק שלי הוקם מתוך הקהילה ורק בהמשך נוצרה ההזדמנות לפתח אותה גם למקום עסקי. מצחיק לומר אבל את הקהילה הראשונה שליהקמתי בגיל 16, כשהייתי מדפיסה מהמחשב תמונות שלי עם חברות ותיעוד המקומות שבהם ביליתי והעברתי הלאה בין חברות הכיתה, כשהן העבירו בחזרה גם את היומן שלהן.

באותם הימים רשתות חברתיות לא היו קונספט שהיה קיים עדיין וגם היכולת ליהנות מצילום דיגיטלי הייתה עדיין בחיתוליה – אבל כשאני מנתחת את ההתנהגות שלי באותם ימים, אני מבינה שתמיד היה לי צורך להיות חלק מקהילה ותמיד היה לי צמא גדול ללמודר את הקהילות שאני חברה בהן. העניין הזה יצר לי נקודת מבט מאוד מעניינת בעולם העסקי שאליו התפתחתי בשלבים הרבה יותר מאוחרים בחיי ולכן החלטתי לחלוק כמה תובנות מעניינות שגיליתי בדרך.

ידע זה לא כח

אני יודעת שהכותרת הזו נוגדת כל הגיון בריא שאי פעם לימדו אותנו אבל תאפשרו לי להסביר: אני באמת ובתמים מאמינה שידע הוא לא כח אלא אם כן הופכים אותו לכלי מעשי. אני בעד פודקאסטים, אני בעד הרצאות, אני בעד שירותי ייעוץ (היי, אני אפילו מעניקה כאלה) אבל אני באמת ובתמים מאמינה שיש להם ערך רק כל עוד מנסים ליישם אותם בשטח. 

אני יודעת שזה נשמע מאוד טריוויאלי “אם למדתי משהו חדש, אנסה ליישם את זה, ברור! לא?”. אז מסתבר שזה לא ברור בכלל, כי חלק גדול מאיתנו בוחר לנעול את הידע הזה במגירה ולהתחבא מאחורי אינספור תירוצים. חלקנו מחכות לרגע הזה שבו הכל יהיה מושלם, מעדיפות לומר לעצמנו שאנחנו פרפקציוניסטיות ולכן עוד לא התקדמנו הלאה, כשבעצם אנחנו לא מבינות איזה שיעורים אדירים אנחנו מפספסות בהזדמנויות הללו שאנחנו בוחרות לקפוא בהן במקום.

זו התנהגות אנושית להפליא ואני יכולה לומר שהיא מלווה אותי בכל מיני תחומים בחיים שלי אבל לשמחתי בתחום העשייה היא לא שם ולכן אני בוחרת להעביר את הבשורה הזו לכל מי שמעוניינת להקשיב באמת. עשיתי אינספור טעויות בעסק שלי ועוד אינספור טעויות עוד אעשה, גם הגישה שלי לגבי ניהול העסק משתנה ומתפתחת עם הזמן אבל דבר אחד לא משתנה – אני טיפוס שעושה ומתוך העשייה הזו כל טעות וכל חוויה מלמדות אותי איך לגדול.

האצלת סמכויות

כשצומחים לתוך העסק מתוך ניהול קהילה, יש קושי גדול יותר בהאצלת סמכויות. אין לי מושג אם זו עובדה שנבדקה מעשית בשטח, אבל זו לפחות התחושה שלי. אנחנו רגילות להיות One woman show כי הקהילה נבנתה מסביבנו אז מה פתאום לאפשר למישהו אחר לעשות אפילו חלק קטנטן מהעבודה במקומנו? תהליך רגיל של גיוס עובדים בכל עסק אחר (אתגר בפני עצמו מיינד יו), אצלנו גם נעטף באינספור ייסורי מצפון ואני כאן כדי לומר שזה לא צריך להיות ככה.

המשאבים הכי חשובים שעומדים בפניי הם הזמן והיצירתיות שלי. כשהזמן דוחק גם היצירתיות צונחת ואת זה כל אדם, בין אם הוא מנהל עסק ובין אם לא – בוודאי מכיר. היצירתיות היא המשאב שתמיד יישאר אצלי כי אני הלב הפועם של העסק שלי אבל כדי שאמשיך להתפתח, אני צריכה שהמשאב השני, הזמן, יהיה כזה שאוכל לנהל גם אותו ולא להיפך. מאז שהתחלתי לעבוד עם אנשים נוספים על האתר שלי, לתחושתי, היצירתיות הזו ששמרתי עליה כל כך בקנאות – פורחת אפילו יותר ככל שאני יודעת שלא הכל מונח על הכתפיים שלי.

פרפקציוניזם - עד מתי?

נגעתי בנקודה הזו בסעיף הראשון ואני רוצה להתעכב על זה עוד קצת. הגישה שלי אומרת שפרפקציונזם, לפחות ב-80% מהזמן, הוא שם קוד ל”אני חסרת ביטחון ואני לא מודה בזה”. יש פרפקציוניזם מפרה שגורם לנו לשאוף לעשות את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר ויש פרפקציוניזם מעכב, שמאחוריו אנחנו כאמור מתחבאות כשאנחנו לא בשלות לשחרר את התוצרים שלנו לאוויר העולם. אנחנו משכנעות את עצמנו שהדבר הקטן הזה או הפיצ’ר הנוסף ההוא הם שיעשו הבדל של שמיים וארץ בעבודה שלנו ובפועל? אלה ניואנסים שלעתים נחרטים רק בתודעה שלנו כי הם מקור לבעיה עמוקה יותר.

באחד הסשנים האחרונים שלנו הפסיכולוגית הראתה לי ספר ילדים, שמציג בתחילתו פרספקטיבה צרה מאוד וככל שמדפדפים בעמודים מגלים שהתמונה מתרחבת עוד ועוד, עד שמתגלים בה היבטים שונים לגמרי. אני מזכירה לעצמי את הספר הזה כשאני הופכת לאובססיבית על פרטים קטנים ומנסה לשכנע את עצמי שהם נחוצים. כשאני חושבת על התמונה הגדולה, אני מבינה שהפרטים הללו נחוצים רק לתחושת הביטחון שלי ואז אני בוחרת לשחרר את האחיזה, לפרסם את מה שעבדתי עליו ומקבלת את זה שבתמונה הגדולה, העשייה מעניקה את התמורה הגדולה ביותר והפגמים, גם אם ישנם, הם חלק מהתהליך.

מה את יכולה לעשות למען הקהילה שלך?

אהיה קלישאתית ואצטט את ג’ון קנדי שאמר “אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות עבורכם, תשאלו מה אתם יכולים לעשות עבור המדינה”. אני חושבת שכך הדברים פועלים גם במסגרת הקהילה, בין אם אתן יוצרות תוכן עם קהל עוקבים או מנהלות עסק עם לקוחות. הרבה פעמים אנחנו ניגשות לניהול הקהילה שלנו מנקודת מבט לא נכונה: אסטרטגית, קרה מדי. אנחנו חושבות רק על טובתנו ולא על טובתן של הנשים שאנחנו מוכרות להן, כותבות להן, מפרסמות להן. כדי שקהילה תצליח להניע את עצמה, צריכה להיות שם לדעתי, האמפתיה הבסיסית הזו לחברות בה. צריך להיות הרצון לספק לחברות הקהילה ערך ותועלת – ולא רק לשאול איזו תועלת הן יכולות להביא לכן. 

על הקשר בין מספרים למוטיבציה

כשאנחנו בוחרות לפעול מתוך רצון אמיתי לשרת את הקהילה שלנו, קל לנו יותר להתמקד בעשייה שלנו. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילות להתעסק אך ורק במספרים ובנתונים, אבל לא רק בהקשר האנליטי אלא בהקשר של ערך עצמי ומוטיבציה. כאן אני דווקא מעודדת אתכן לחשוב על התמונה הקטנה, על הסיפורים הקטנים, על ה(א)נשים שאתן נוגעות בהן: אם באמצעות תכשיט שמכרתן, פוסט שכתבתן, תמונה שהעליתן. לא משנה במה אתן עוסקות, אתן לא יכולות אפילו לדמיין בכמה דרכים העשייה שלכן יכולה לגעת בנשים שאליהן אתן פונות ולכן תמיד תזכירו לעצמכן שאתן גדולות מסך כל המספרים שאתן מייצרות.