אני מודה, לא קראתי את הספר על שיטת קונמארי. כחובבת דיקלאטרים ממילא ובחורה צינית במהותה, כל הקונספט לפיו צריך לנפות את כל מה שאינו מעורר בנו אושר – מעורר בי בעיקר תמיהה. אקצין ואומר: שמעטס באופן עקרוני לא מעוררים בי אושר. אפילו לא שמחה. הם יכולים לעורר בי סיפוק, אני יכולה להרגיש מרוצה כשאני לובשת אותם, אפילו מלאת ביטחון. אבל אושר? פחות.

צפיתי בסדרה של מארי קונדו בנטפליקס- כדי שאתן לא תצטרכו

אני חלילה לא אומרת שבגדים הם רק בגדים וחפצים הם רק חפצים – ועם זאת אין לי שום היקשרות רגשית אליהם. אין גם עוררין ששיטת קונמארי עובדת, אחרי הכל אימפריה של שמונה מיליון דולר ו-11 מיליון עותקים של הספר שלה שנמכרו ביותר מארבעים מדינות כנראה אמורים לאותת לי שהאישה יודעת על מה היא מדברת אבל האמת? אחרי שצפיתי בסדרה שלמה בכיכובה נותרתי סקפטית.

כשהיפנית פוגשת את האמריקאיים

הרווח הכי גדול של הסדרה החדשה “Tyding up” שעלתה בחודש ינואר בנטפליקס הוא כמובן לחשבון הבנק של קונדו: מדובר בעצם בגרסת הריאליטי של הספר שלה, כאשר בכל פרק קונדו פוגשת במשפחה אמריקאית חדשה באזור לוס אנג’לס, הבלאגן שלה והסיפור שמאחורי הבלאגן. כי הרי תמיד יש סיפור (לא ייתכן שמדובר רק באנשים מבולגנים) והסיפור הזה תמיד גורם לבני המשפחה לדמוע בקלוז אפ.

פייר? לא מאשימה את נטפליקס על כך שהחליטו לשדר סדרה כזו, אחרי הכל, השיטה של קונמארי היא נושא לוהט אבל הביצוע? הו הביצוע. זה לגמרי מזכיר לי תוכניות אגרנות של תחילת שנות האלפיים וכל פרק ופרק גרם לי לנוע בחוסר נוחות על הכסא: המפגש בין קונדו, היפנית הקטנה עם הלבוש הקוקטי הכולל קרדיגנים מכופתרים עד הסוף, נעלי בובה וחצאיות מידי – בשילוב עם ההתנהגות החמודה והמתיילדת שלה (סוג של דמות מנגה IRL), מול האגרנות של האמריקאיים היא על גבול הגרוטסקית.

והטיפים, מה איתם?

הסדרה מספקת שורה של רגעי קרינג’, החל מכך שקונדו מברכת כל בית שאותו היא מסדרת למול המבטים המבולבלים של האורחים, דרך העובדה שקונדו מעודדת אותנו ללטף ולהודות בקול רם לבגדים שלנו ועד לכך שהיא קופצת בשמחה ואומרת באנגלית מקרטעת “I love mess”. בכלל, עצם העובדה שנדרשת מתורגמנית כדי להעביר את מנטרת החיים הכל כך עשירה של קונדו לאמריקאיים הופכת את כל הקיטש הרגיל למלאכותי ולא טבעי.

מה שאירוני הוא שבתור מישהי שקיוותה להבין דבר או שניים על שיטת קונמארי חוץ מהקונספט של לעבור פריט פריט ולהבין איזה אמוציות הוא מעורר בי, כלומר טיפים פרקטיים שאוכל לקחת איתי הלאה – גיליתי מהר מאוד שלא לשם כך הסדרה נוצרה. מדי פעם יש קטעי מעבר של קונדו בחלל סטרילי כשיהא מרבה למצמץ עם העיניים ופולטת פה ושם טיפים ביפנית שוטפת אבל אף אחד מהם לא מיתרגם לכדי תוכן בעל ערך וסמכו עליי, זה לא רק בגלל הפערים בין השפות אלא כי ליטרלי אין פה כלום.

חוץ מפרק אחד ויחיד שבו אני מודה שהתחברתי לאישה שכיכבה בו ושימשה כהבלחה אותנטית יחידה בסדרה – אני מודה שכל שאר האורחים היו כל כך חסרי כריזמה ושילוב עם מארי עצמה הוכיחו שלא כל ריאליטי שכולל אנשים דומעים על המסך הוא בהכרח מתכון לתוכן מבדר ולצפות באנשים אחרים מנקים לא באמת מביא לתחושת סיפוק בשום צורה.

לסיכום, צפיתי בסדרה של מארי קונדו כדי שאתן לא תצטרכו ועכשיו ברצינות, תחסכו את זה מכן ותנצלו את הזמן הזה כדי לנקות או משהו.