בפעם האחרונה שבה שברתי איבר בגוף הייתי בת 5. אני זוכרת בבירור כיצד התרסקתי על מזרן רך (הוא היה רך, אנשים!) ומיד הרגשתי כאבים עזים וגם מבוכה עזה מכך שכל חברי הכיתה יושבים ומתבוננים בי. זו הייתה פעם שבה החלטתי, בתור ילדה בת 5, לצאת מאזור הנוחות שלי ולהשתתף בפעילות ספורטיבית כלשהי שהפחידה אותי מאוד ודווקא הסתיימה בשלום, עד היא התנקמה בי דווקא במפגש עם אותו מזרן רך אך קטלני, שעליו צעדתי בחזרה לחברי הכיתה. ייתכן שאז למדתי לראשונה על קונספט קסום וחדשני בשם “אירוניה”.

היום אני בת שלושים ושלושה חודשים, כפי שנכתב בבירור על הטפסים שלי מהמיון וקצת מטריד אותי לחשוב שיש לי חוויות דומות ברטרוספקטיבה של 25 שנים אך זו האמת. גם אתמול החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולצאת פיזית מגבולות הבית עם בן זוגי לפאב השכונתי. מי ישמע. יחד עם זאת, עבורי זה היה ביג דיל לאור העובדה שסיימתי לעבוד, ניקיתי, היה לי חם ורק רציתי לשבת מול עוד פרק ולנשנש חטיף. גם הפעם, כמו אז בגיל 5, ההחלטה לשחרר גם גרמה לגוף שלי לשחרר את האחיזה באדמה – להחליק על המדרגה ולשבור יד.

התכוונתי לכתוב פוסט משעשע עם אנקדוטות לגבי גיל 30 עם יד שבורה, על כמה שהייתי גיבורה ולא בכיתי אפילו פעם אחת (סיפור אמיתי), אלא אפילו הצלחתי לפתוח אריזה של גלידת הפיצוי על כך ששברתי-יד-לא-בכיתי-אני גיבורה, עם השיניים בלבד (סיפור אמיתי). הרי כל, דבר בחיים שלי מיתרגם בסופו של דבר לפוסט פוטוגני אבל לפעמים אני מרגישה שההבלחות האמיתיות שאתן מקבלות כאן ממני הן לא מספקות, אז הנה אני כאן, בלי אנקדוטות (טוב, אולי חוץ הנפילה על המזרן), מקלידה לראשונה בחיי הבוגרים לאט מאוד.

אתמול כשזה קרה התמודדתי עם כל הסיטואציה בהומור, כי זה בסך הכל אחלה של מנגנון התמודדות, לא? היום גיליתי שגבס המדבקות היוקרתי שלי עומד ללוות אותי כל החודש הקרוב, מה שגרם לי לזגזג בין “אלו החיים, מה אפשר לעשות?” לבין “איך אצליח להוציא לפועל את כל מה שתכננתי עכשיו?”. כמי שלא הפסידה יום של עבודה בשנים האחרונות, אני מודה שהמצב הזה מעמיד אותי במבחן לא פשוט ואולי אפילו יהיה מעניין לראות האם דווקא הגבס יוציא ממני צדדים שונים שלא מסתכמים רק בדאגה תמידית להרוויח עוד כסף ולדהור קדימה.

בתור ילדה פריכה למדי, שבירת היד תמיד הייתה זכורה לי כמשהו איום ונורא. היום דווקא אלו לא הכאבים שמטרידים אותי (מהיתרונות הבודדים בכך שאת אדם בוגר שיכול להקפיץ משככי כאבים) אלא כל מיני פרקטיקות יומיומיות כמו לסגור חזייה, לצלם, להתאפר, לשטוף כלים, להציע את המיטה. רק לפני כמה ימים חשבתי על כך שלמרות שאני עצמאית שעובדת את הבית, שדרגתי את הרוטינה שלי בבוקר עד לרמה טקסית כמעט ועכשיו כל זה לא ממש יתאפשר לי בחודש הקרוב. האם זה עומד להוציא אותי מדעתי? או אולי זה יעניק לי תחושת חופש? Stay tuned יחד איתי ועוד נגלה.

כעבור 25 שנים אני אמנם ממשיכה לשבור ידיים, אבל היי, הפעם מנחיתה על משטח קשה ולא על מזרן, אז הביטו בי – השתכללתי!