נדמה שאנחנו מדברות הרבה על פמיניזם לאחרונה, כמה הרבה? לאחרונה נראה כאילו ממש עד אין סוף. למרות זאת, השיח הזה, מבורך ככל שיהיה, עדיין רחוק מלגרד את תחתית הבעיות הקשורות בתחום ואחת הבעיות שלי אישית מפריעה הן כאישה והן כבעלת עסק, זו התפיסה שלי קודם כל כיצור אמוציונלי שכל החלטה שלו נגזרת מהורמונים – ורק אז שאר תפקידיי בעולם.

זה לא שאני חושבת שקיימת חלילה בעיה להיות יצור אמוציונלי, ההיפך הוא הנכון: מפריע לי שמעניקים לכך קונוטציות שליליות, מפריע לי שמשייכים את זה אך ורק לנו הנשים ובעיקר צורם לי שמשייכים את זה לכל הנשים. אני לצורך העניין, מגדירה את עצמי כטיפוס אנליטי למדי, אני תמיד אומרת בצחוק שאני סוס עבודה סובייטי וכנראה שיש בזה מן האמת: אני אדם חרוץ מאוד, אני אדם רציונלי מאוד ואני חותרת תמיד לשורה התחתונה, בלי לשחק משחקים.

זה לא אומר שאי אפשר לפרוט לי על המיתרים, אבל זה מעיד על כך שהגישה שלי כלפי העסק שלי היא מאוד רציונלית ואני מצפה שיתייחסו אליי כך גם בחזרה. אני גם טיפוס שנוטה לעמוד על שלו ואם הצהרתי על דבר מסוים אך מסיבה כלשהי ויתרתי עליו לבסוף – אני רואה את זה כסוג של הפסד. למה אני מספרת את כל זה? כי זה אומר שבמהלך חיי העסק שלי בשנתיים האחרונות, יצא לי לא פעם לעמוד על שלי ולהגן על עצמי, כפי שמזדמן לבעלי עסקים רבים.

זה גם אומר שבכל פעם שניסיתי לעשות זאת, נתקלתי בתגובות שמאוד הפתיעו אותי והגיעו דווקא באופן בלעדי מכיוונן של נשים: ייחסו אליי תכונות של היסטריה, של חוסר פרופורציה וכמעט תמיד שיקפו לי שהן “שומעות שאני כועסת” או “שומעות שנפגעתי” גם כשניסיתי להעביר שזו לא אני שנפגעת, אלא העסק שלי נפגע כתוצאה ממקרה כזה או אחר ולכן אינני יכולה לאפשר זאת.

ההתעקשות להוריד כל ויכוח מקצועי לפסים אישיים היא לא רק מכעיסה, אלא היא גם מקטינה ומזלזלת. תארו לעצמכן סיטואציה שבה שני גברים מתווכחים על נושאים מקצועיים ואז האחד אומר לאחר “תפסיק להיות היסטרי!”, האם אתן יכולות לדמיין מצב שכזה? אני מאוד מתקשה. גבר שבוחר לעמוד על מה שחשוב לו הוא בסך הכל גבר שמנסה לעמוד על מה שחשוב לו ולא מאשימים אותו שהוא נושא עמו מטענים רגשיים שלא רלוונטיים למקרה, כפי שהאשימו אותי ממש השבוע – על נושא מקצועי לחלוטין.

אגב, אני בהחלט יכולה לראות שיחה כזו מתנהלת גם בין גבר לאישה כמובן, אבל משום מה נתקלתי אישית במצבים כאלה רק מול נשים (מה שכנראה נוגע מעל לכל לעובדה שיוצא לי לעבוד בעיקר עם נשים) ובכל פעם מחדש, דווקא התגובה הזו ולא הנושא שלגביו היו לנו חילוקי דיעות במקור – היא זו שגרמה לי להרגיש הכי מתוסכלת, כמו להוסיף עוול על עוול.

אני שואלת: מדוע כל אישה שעומדת על שלה היא תוקפנית? מדוע אישה שלא פונה בנועם היא בהכרח טיפוס היסטרי? למה, כשזה נוגע לנשים בלבד, אנחנו מתעסקים כל כך ב”איך”: איך הן מדברות? איך הן פונות? עד כמה הן רגועות? ועד כמה הן מנומסות? ולא לסוגיה עצמה שעומדת על הפרק? אני מבינה שכולנו בני אדם שבסופו של דבר מנסים למצוא דרך לתקשר זה עם זה, אבל מדוע אדם זר שלא מכיר אותי, מגיע למצב שהוא מרגיש צורך לשקף לי איך אני מרגישה או איך אני מתנהגת?

הפוסט הזה נכתב בעקבות סיטואציה שאליה נקלעתי השבוע, שלבסוף נפתרה לשביעות רצוני. הדרך לשם לעומת זאת, הייתה הכי רחוקה שיש מהמושג ‘משביע רצון’: לאורך כל השיחה הועברה ביקורת ואפילו בוצע ניסיון לחנך אותי מחדש לגבי האופן שבו אני צריכה להתמודד עם עוול שנגרם לי, שזה די אירוני כשהמסר הזה מגיע מהצד הפוגע עצמו.

תארו לעצמכן כמה כל הדיון היה שונה אילו היה נאמר בכל מקרה כזה “אני מצטערת שפגעתי בך” במקום “אני מצטערת שנפגעת”? בחירת המילים הזו היא כל ההבדל שבעולם בין נטילת אחריות לבין גלגול האחריות אל עבר הצד המתלונן בטיעונים שאין להם שום רלוונטיות לנושא. 
אני רוצה לשמוע מכן: האם קרה לכן שניסיתן לעסוק בנושא מקצועי ובחרו לרדת לפסים אישיים? איך התמודדתן? זה קרה לכן מול גברים או נשים? האם יש טכניקות או טיעונים שעזרו לכן להתמודד עם שיחה שמידרדרת לרמה כזו בצורה אפקטיבית? אשמח לקרוא על כך בתגובות.