דמיינו את הסיטואציה הבאה: קו 172 מדיזינגוף לחולון, יום שישי בצהריים, יום לח במיוחד בסוף מרץ. אני יושבת באוטובוס חמושה במשקפי הדיסטנס שלי ובאוזניות, נתן יושב לצדי בהכרה מעורפלת. חיי הזוהר, נכון?

אל האוטובוס הדחוס עולה בחורה שאני מאוד מחבבת, אותה לא ראיתי כמה שנים טובות עקב העתקת מגוריה אל לונדון, מקום שהוא ההיפך המוחלט מהסיטואציה שתיארתי בפניכן כרגע.

אנחנו מתחילות בסמול טוק על חזרתה לארץ ודי מהר השיחה מתגלגלת לגילוי המפתיע על כך שאנחנו עומדות לחגוג יום הולדת 30 בהפרש של חודש אחת מהשנייה (כאשר אני על תקן המנוסה והבוגרת יותר). יש דבר חשוב שעליכן לדעת לגבי נשים שנושקות לגיל 30 והוא: אנחנו מרבות לדבר על כך שאנחנו נושקות לגיל 30. למעשה, אנחנו מדברות על כך כל הזמן, בכל מיני הקשרים ובאוזניי כל מי שמוכן להאזין לנו וגם כמה שלא.

משם השיחה התגלגלה די מהר לכך שאנחנו בנות 30 (כמעט) אך לא נראות. שיחת הסמול טוק באוטובוס לקחה תפנית מפתיעה כששאלתי לפתע את השאלה הפילוסופית “איך אמורות להיראות בנות 30 בעצם?”. כאילו שלא די בכך ששותפתי לשיחה נאלצה להתמודד עם התנאים הקשים באוטובוס התל אביבי לאחר כמה שנים בלונדון, היא הייתה צריכה לפתע להתמודד גם איתי.

למרבה המזל היא לא היססה וענתה בצלילות “כנראה שאין דרך מוגדרת ואולי בגלל זה מעדיפים לשייך אותנו כצעירות או בוגרות לגילנו”. זה באמת קטע, חשבתי לעצמי כאילו אני מינימום קארי ברדשאו, הרי אם מישהו היה אומר לי שאני נראית במדויק בגילי, כנראה שלכל הפחות הייתי מרגישה צביטה בלב, אבל לטס פייס איט: רוב הסיכויים שהייתי נפגעת עד עמקי נשמתי וממהרת לצרף את שמו עם כל פרטיו האישיים לפנקס השחור שלי.

גם בצדו השני של המטבע, אני נוהגת להחמיא ואף להתפעל מנשים שאני מסווגת כנראות צעירות מגילן, במיוחד אם הן מוסיפות כמה ילדים למשוואה. נדמה שלא משנה כמה הישגים יש לך, בסופו של דבר המחמאה הכי נפוצה שתקבלי היא שאת מצליחה איכשהו להיראות טוב *למרות* גילך והילדים שילדת. האם זה לא קצת פאקד אפ?

זה מחזיר אותי אי שם לתקופת הילדות ולעובדת טריוויה כיפית שאולי אתן לא יודעות לגבי: הפכתי את אמא שלי לאמא בגיל 19. כשאת מביאה ילדה בגיל 19, את לא רק הופכת לאמא צעירה אלא את באופן אוטומטי מקבלת לידייך כרטיס כניסה למעיין הנעורים מסתבר, כי השטאנץ הקבוע שלנו בתור אמא ובת היה לקבל מחמאות סטייל “אתן נראות כמו אחיות!”.

המחמאה הזו נבעה בעיקר מכך שברמה המעשית ביותר, הפער בינינו אכן היה לא שגרתי ויש שיגידו גם לא סביר – ובכל זאת, גם היא ואפילו אני, כבר בתור ילדה קטנה, התמוגגנו מהמחמאות הללו. היא, מסיבות מובנות מאליו ואני, כי חשבתי שאמא צעירה כל כך זה גזעי.

פיתחנו את השטאנץ שלנו לדרגה של מערכון של ממש וכבר היינו מתורגלות היטב בדיוק מה לומר ואיך לחייך במבוכה בכל פעם שקיבלנו את המחמאה הזו ובכל מקום שאליו פנינו: טיולים בחו”ל, סופר ואפילו אסיפות הורים בבית הספר מיינד יו. ההישגים של הבת שלך בלשון והבעה? נחמד, אבל תראי כמה יופי את נראית *למרות* שיש לך בת כזו? מדהים.

אז אני שואלת, למה זה בעצם כל כך נורא להיראות במדויק בגילנו? לא פלא שאנחנו מרגישות מכבש לחצים להיראות צעירות יותר, כאשר כל מהות הקיום שלנו מזוקקת לעתים כל כך קרובות לפונקציה של המראה שלנו ביחס לגילנו הכרונולוגי?

בדומה לכך שאני מנסה להפחית את השימוש במושג “אנטי אייג’ינג”, כאילו זה יצר רע שיש להילחם בו, כך אני גם מנסה להפסיק לחלק את המחמאות הללו שמכילות בתוכן גם כל כך הרבה מסרים הרסניים לנשים (ראיתן אי פעם שמחמיאים לבחור בכך שהוא נראה צעיר לגילו? פחות).

אז אני בת 30 (בעוד שבועיים), אין לי בעיה להיראות כמו בת 30 (בעוד שבועיים) ואם גם אצליח להפסיק לחפור לאנשים באוטובוס, מצבי יהיה מושלם.