אחד הטרנדים החמים ביותר בשנת 2016 היה… לשנוא את שנת 2016. נדמה שלא משנה מה קרה בחיינו המקצועיים, האישיים או הקולקטיביים – הרגשנו שהאשמה הכמעט בלעדית נופלת על השנה עצמה.

למה שנאנו כל כך את 2016 במגזין Fashion tails לובה שרגא

אם קימי נשדדה באיומיי אקדח אז מה כבר יכול לקרות לנו ב-2016?

אם דיוויד בואי מת השנה אז מה כבר יכול לצאת ממנה?

אם איש שנראה כמו חטיף צ’יטוס אנושי נבחר לנשיא ארה”ב, אז מה נותר לנו לעשות?

גם באופן אישי הרגשתי שהשנה האחרונה הייתה אחת המורכבות שהיו לי ואז כשהבטתי מסביבי וראיתי את כל הסלבס המתים, המותגים שנופלים, המציאות שמשתנה והשיח הציבורי שמקבל כיוון מאוד ברור – הרגשתי לפתע לא לבד במערכה הזו. מה זאת אומרת במערכה נגד מי? נגד השנה הבת כלבה שהייתה, כמובן.

השנה הזו ללא ספק הוכיחה ששום דבר לא יציב וגם סמלים ואייקונים שעליהם גדלנו פתאום נעלמים כמו כלום. תוסיפו לזה גם אקשן בחיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו, כל אחד והעניינים שלו ופתאום זה מרגיש כאילו הכל סביבנו קורס. מתי הסכמנו שהחיים ישתנו כל כך מהר? לא זכור לנו ששנת 2016 החתימה אותנו על טופס ויתור ב-1 בינואר.

אז קודם כל, בואו נשים את הדברים בפרופורציות. לא הייתה שום מלחמה השנה, כלומר, בסוריה יש טבח על בסיס יומיומי אבל בכל פעם שמישהו יזכיר את סוריה, תמיד יהיה יהודי טוב שיאמר “עניי עירך קודמים” – וכך נעלמת לפתע הלגיטימציה להתעסק בזה. לא הייתה שום מגפה קטלנית או שואה גרעינית, כך שבתמונה הגדולה, זו שלא כוללת את המוות של קארי פישר וג’ורג’ מייקל, אנחנו עדיין בסדר בסך הכל. שנאמר: התעוררת? יופי, כל השאר זה בונוס! במיוחד אם אתה סלב וזה.

אני דווקא חושבת שהשנאה הקולקטיבית לשנה האחרונה היא מגמה חיובית, גם אם היא הולכת לקיצון מנג’ס כמו גורלו של כל טרנד אחר: פתאום במקום למרוח את החיוך המזויף שלנו ברשתות החברתיות ויהי מה, סוף סוף אנחנו מדברים על האמת. נכון, אף אחד לא יעלה סטטוס על הבעיות שלו במיטה או על כך שהוא שונא את הבוס והאמת היא שגם אין צורך בכך, עצם העובדה שכולנו נמצאים באותה סירת הצלה קולקטיבית – מפזרים רמזים לכך שזו לא הייתה שנה מדהימה ומודים שלא הכל כזה ורוד, בעיניי זה אקט חיובי לכשעצמו. יותר מאשר שהשנה הזו הייתה גרועה, בעיקר התעייפנו מלשדר עסקים כרגיל וקיבלנו פטור  בלתי רשמי להישאר כל היום בפיג’מה ולא לעשות כלום. נחזור לזייף מחר, תודה ושלום, תרמנו במשרד.

גם אם תחשבו על חצי כוס התה המלאה וחבר’ה – שנת 2016 מסתיימת –  אפשר סוף סוף לדבר במונחים של אופטימיות זהירה: ייתכן שהסיבה שהיה לנו רע השנה היא כי זזנו, פעלנו, התקדמנו. כל שינוי מגיע עם חבלי לידה – רק תשאלו את קיילי ג’נר אחרי ניפ אנד טאק. לעמוד במקום זה אף פעם לא כואב או מייאש, בדרך כלל זה מתסכל, אבל זה כבר קורה כשמבינים את חומרת המצב בדיעבד. כשלא מנסים לא נופלים וזה הלקח חברים!

אז אם היה לנו קשה וגם אם כאב לנו תוך כדי, לפחות זה סימן שהיינו, ניסינו, חיינו. גם כשאני מנתחת את השנה שלי לגורמים ומכירה בכך שהיא הייתה קשה, אני גם יודעת שהיא הייתה השנה המשמעותית בחיים שלי. השנה הראשונה שבה באמת הרגשתי בגילי, הרגשתי אישה, אדם עם אחריות ולא רק בחורה. עשיתי כמה מההחלטות המשמעותיות ביותר שעשיתי אי פעם. האם ציפיתי שזה יהיה קל? כנראה שלא ובכל זאת יש קשיים שלא רוצים לצפות ולא יודעים לצפות את המורכבות שלהם מראש.

אבל היי, מה שלא עשיתי, היכן שלא נפלתי, אינספור הטעויות שעשיתי – לפחות היו שלי לעשות ולמדתי תוך כדי. בסופו של דבר, לא משנה מה עברתם, תזכרו שגם בריטני עברה את 2007 והנה היא הוציאה אלבום נוסף חדש. כולנו בריטני של החיים, מינוס קרחת הלא מחמיאה- וצריך קצת יותר משנת 2016 גרועה כדי להפיל אותנו לקרשים, אז צ’ירז!