אני לא מארי קונדו ולכן גם לא אוכל ללמד אתכן להיות מינימליסטיות. למעשה, אני מאמינה שיש אנשים שהקונספט שעומד מאחורי מינימליזם בהחלט לא מתאים להם – ואני יכולה להצהיר על עצמי שאני אחת כזו וכנראה שגם תמיד אהיה. כדי להדגים את הנושא של הפוסט, אני תמיד נעזרת בדוגמא שמבוססת על העבר הלא כל כך זוהר שלי: לפני כמה שנים החזקתי באוסף סומק אחד ויחיד – ואהבתי אותו מאוד. אם מסיבה כלשהי בחרתי לרכוש סומק חדש, מיד העברתי את הקודם הלאה כי באמת ובתמים לא הבנתי מדוע אדם אחד צריך יותר מסומק אחד באוסף שלו. לימים, האוסף הזה שהכיל בתוכו מוצר יחיד, הפך למגירת סמקים. שאותה אחסנתי בקומות.

פוסט על שחרור חפצים במגזין Fashion tails Luba Shraga לובה שרגא

אני לא נמצאת היום שם או שם, אני במקום טוב באמצע – עדיין מגדירה את עצמי כמעל הממוצע, כי כנראה שעמוק בתוכי אני עדיין מאמינה שאדם אחד לא צריך מסומק או מכמה סמקים בודדים, אבל אני נמצאת עם כמות ריאלית שאני משתמשת בה ומרגישה בנוח איתה, אז כנראה שהסוד הוא לגמרי באיזון.

רק שאיזון הוא קונספט מאוד חמקמק, במיוחד כשאנחנו בייסיקלי חיות ברשת, תיבת הניוזלטרים שלנו מוצפת בהטבות שלכאורה נוצרו באופן בלעדי עבורנו, מילת הקסם של כל הבלוגרים והיוטיוברים (ולעתים גם שלי, אל תטעו) היא OBSESSED, מה שבאופן אוטומטי כמעט מעורר בנו את הצורך לקנות ואני לא באמת אספר לכן עד כמה העולם המערבי והקפיטליסטי מעודד צריכה, כי אני די בטוחה שבשלב זה אתן יודעות גם בעצמכן.

אבל כמובן שיש לנו גם אחריות אישית בכל זה, אי אפשר להאשים את הדוד סאם או במצב העכשווי יותר – את טראמפ בכל הצרות שלנו ולכן אני כל הזמן מוצאת את עצמי נקרעת שוב ושוב בין הרצון שלי להתחדש בדברים יפים לבין הרצון שלי לא להפוך לאגרנית ולאבד שליטה.

אז למרות שאני לא מארי קונדו, לאחרונה מצאתי את עצמי מעבירה הלאה בדרכים שונות: מכירות, חנויות יד שניה, תרומות וחברות, מה שאני מעריכה שהוא כ-35% מנפח המלתחה שלי וסדר גודל דומה גם ממגירות האיפור. אני חושבת שהכמויות שבהן אחזתי לפני המהלך הזה, על אף שהיו ללא ספק גדולות ומרשימות – לא היו מפלצתיות מלכתחילה אבל הרגשתי שגם הגודל הקיים חונק אותי ומטריד אותי בצורה אקטיבית.

לכן החלטתי לעשות מהלך והייתי נחושה שלא להחזיר את מה שהוצאתי מהארון או ממגירת האיפור – בחזרה. כל מי שאי פעם התבקשה להיפרד מפריט יודעת שזה תהליך: צריך להפנים את זה שאת לא משתמשת בפריט הזה והוא לא משמש אותך, את כנראה תעברי משא ומתן עם עצמך שבמהלכו תנסי להתמקח ולהשאיר את הפריט בבטחה בארון שלך אך כשלבסוף תשחררי – זה נגמר, מבחינתך הפריט הזה הוא כבר לא באמת שלך.

אז עברתי את התהליך הזה שוב ושוב עם עשרות, שלא לומר מאות פריטים וכשנגמר התהליך, לא רק שהרגשתי קלילה יותר גם מבחינת כמות החפצים שברשותי וגם מבחינה נפשית – הרגשתי שממש עברתי תהליך טיהור.

זו דוגמא קיצונית ואין שום הכרח שתיפרדו מ-35% מנפח המלתחה שלכן, אני סומכת עליכן שהמלתחה שלכן משרתת אתכן במלואה והרבה יותר טוב מכפי שעשתה שלי עד לפני כמה שבועות, אבל גם אם אנחנו מנסות להיות מדויקות עם הבחירות ועם הרכישות שלנו, תמיד יהיה הפריט הזה שהוזמן אונליין והתברר שהוא אינו מונח בצורה אופטימלית, יהיו פריטים שהיו טרנדיים בזמנו והיום נראים לנו מאוסים, פריטים שממש רצינו אותם אבל עד היום לא ברור לנו איך לשלב אותם או לאן ללבוש אותם וכן הלאה.

הגוף משתנה, הטעם משתנה, נסיבות החיים משתנות ולכן גם פריט שהיה מאוד אהוב בעבר – לא בהכרח יישרת אותנו גם שנים אחר כך – וזה בסדר. זו הסיבה שבגדים הם עונתיים ויש טרנדים, קולקציות, מהדורות מוגבלות – מצפים שנחדש את החפצים שלנו כל הזמן וגם פריטים שהיו בעבר אלמותיים כבר אינם שורדים טוב כמו פעם.

אם מקריאת השורות הללו קופץ גם לכן בראש הפריט הזה שיושב לכן בארון ללא מעש, עשו מעשה ובחרו כיצד להעביר אותו הלאה. מבטיחה לכן – זו תחושה מעולה. השנה זו הייתה הפעם הראשונה שלא קניתי כלום בבלאק פריידי ואני מתכוונת לאחוז בגישה דומה לגבי הסייבר מאנדיי ושאר חגי השופינג לעת עתה. אם בעבר כשנהגתי לפנות חפצים – הרי שזה היה תמיד כדי להשאיר מקום לחפצים חדשים, היום אני מבינה שזה לא האיזון היחידי שקיים ולא תמיד צריך לתכנן את הרכישה הבאה.

אז לשם אני שואפת להגיע, צעדים גדולים וקטנים. אני אמנם לא מרי קוואן דו ולא רוצה להיות כזו, אבל אני רוצה ליהנות מהחפצים שלי ואני רוצה לעודד אחרות באמצעות הפוסט הזה ליהנות גם, מבלי להרגיש במרדף תמידי אחר הדבר החם הבא.