כשהתחלתי את המסע הזה עם הקעקועים לא ממש ידעתי שהם יהפכו להיות ה”קטע” שלי. למעשה, בכלל לא ידעתי שמדובר בתחילתו של מסע. אינטנסיבי וצבעוני מאוד, אבל בכל זאת, מסע.

בדיעבד יכולתי לדעת את זה,הרי אי אפשר להכיר עולם חדש למישהי אובססיבית ולצפות שתסתפק רק בזה.

על רוב השאלות המהותיות עניתי בפוסט הקעקועים הקודם, אז כעת נותר להתייחס לחברים החדשים באוסף. אגב, מעל שנה עברה מאז אותו פוסט ואני יכולה לומר שאני עדיין מסתכלת על עצמי לפעמים קצת סקפטית, לא מאמינה שכל הדברים היפים האלה מקשטים את הגוף שלי.

הגוף שלי הפך למיצג אמנות או לפחות כך אני רואה את זה. מיצג שמזמין הרבה עיניים בוחנות, הרבה שאלות, הרבה תגובות – בטוחה שגם לא מעט ביקורת, אבל בעיניי זה יפיפייה ואני עדיין מרגישה כמו קנבס. מקווה תמיד להרגיש בצורה הזו בדיוק כי יש בזה משהו שמרומם את הנפש.

פרחים זו אהבה גדולה שלי, אמנות זו אהבה גדולה שלי וכשאני מביטה בעצמי, בין אם אני לבושה או לא, אני רואה איזה יצירות מקשטות אותי וזה משמח גם בימים הגרועים ביותר.

לא מזמן אמרתי שהדבר האהוב עליי ביותר בקעקועים אלה הימים האלה שבהם מרגישים כיצד משהו שהיה עד לפני רגע פצע פתוח הופך אט אט חלק מהעור ועל כך שזו בעצם מטאפורה לכל מיני דברים בחיים. עמוק, נכון? זה מעין ביטוי חיצוני לכל מיני סיטואציות בחיים שהופכות לבסוף לצלקת בעור שלנו ואיתה אנחנו ממשיכים הלאה, רק שהפעם מדובר בצלקת יפה במיוחד ובחירה חופשית שלנו.

אבל גם אם נניח את כל המשמעויות העמוקות בצד, אני מרגישה שלמרות הפרחים והעדינות שבדבר – אני גם לחלוטין Badass שברזומה שלה כבר הרבה מאוד שעות של התקעקעות וגם המחשבה הזו נעימה לי משום מה.

אז נתחיל מהשינוי הגדול ביותר והוא השרוול החדש שלי. אני לגמרי מרגישה שאני יכולה לקרוא לו ככה, גם אם הוא לא שרוול במובן המסורתי של המילה כי היי, מי יגיד לי שאסור? כל כך אהבתי את יצירת הפרחים שכבר קישטה את היד שלי, שמצד אחד היה לי ברור שאני רוצה להמשיך אותה באיזשהו מובן ומצד שני מאוד חששתי להרוס או לקחת ממנה את הפוקוס.

אהבתי את הרעיון לעשות קעקוע בהמשך הזרוע אבל לא היו לי רעיונות מספיק טובים. זה אמור היה להיות קעקוע מספיק נוכח כדי שלא יילך לאיבוד אבל גם ייראה כמו המשך טבעי של הקעקוע הקיים וזה גרם לי להתחבט בשאלה לא מעט, עד שהבנתי שהתשובה כבר נמצאת בגוף השאלה ומה שאני צריכה לקעקעאלו עוד פרחים!

הבחירה בפרח האדמונית היה נראה לי טבעי שכן זה הפרח האהוב עליי ביותר בעולם. בכוונת תחילה רציתי קעקוע שמתעד אותו כשהוא לא פתוח באופן מלא. אני מאוד אוהבת מראה של אדמונית סגורה ומאוד אוהבת את הידיעה שהשיא עוד לפניה, כי כשהיא נפתחת באופן מלא היא גם נובלת יחסית מהר וזו כבר מחשבה עצובה.

את הקעקוע הזה עשיתי אצל אבי נשיא שהיה אחראי על כל הקעקועים הראשונים שלי. שמחתי לשמוע שהוא עבר למקום חדש – Ink Donkey בפלורנטין, שכן לא כל כך התחברתי למקום המקורי שבו הוא עבד וזה היה לגמרי משמח לחזור אליו.

הקעקוע הזה דרש שני סשנים של 5.5 שעות בסך הכל, בדרגת כאב 8/10 עם החלמה יחסית פשוטה (עדיין לא החלמתי סופית אגב).

הקעקוע השני הוא הכיתוב She was born for the stars. אני אוהבת מילים, אני אוהבת קליגרפיה, אני אוהבת את המשמעות של המשפט הזה. גם עליו הופקד אבי וגם הפעם אהבתי את הביצוע העדין, כאילו הוא שירבט עליי במקרה באיזה יום בעט וזה מה שיצא.

אני אוהבת את העובדה שלמרות שמדובר בקעקוע יחסית פשוט ועדין, עדיין יש לו נוכחות בזכות המנח שלו והוא גם מאזן קצת את כל הפרחים והצבעים ביד השניה. הקעקוע הזה ארך שעה בסך הכל, בדרגת כאב 6/10 עם החלמה מאוד קלילה.

אז אלו הם קעקועים מספר שמונה תשע, את כל הקודמים תוכלו למצוא בפוסט הזה.

האם סיימתי? מניחה שאת התשובה לזה אתן כבר יודעות, אבל השנה סיימתי ובינתיים אני נהנית מכל מה שיש, נהנית להביט בעצמי ולהרגיש בחלק מהמקרים שזה הכי אני שיש, אבל לפעמים גם לתהות מי זו הבחורה המשונה הזו, להבין שזו אני – ולחייך.