אומרים שקשה לנו לחלק מחמאות. אני לא מתכוונת לחלוק אפילו על הקביעה הזו אלא רק להקצין אותה אפילו יותר: קשה לנו עוד יותר לקבל מחמאות.

לאחרונה חשבתי הרבה על הנושא והגעתי למסקנה שבכל פעם שהחמיאו לי על המראה החיצוני שלי בכללותו או היבט מסוים מתוכו, מצאתי את עצמי מצטדקת, לעתים סותרת, מתרצת ואפילו יורדת על עצמי בתגובה.

בכל פעם שמחמאה מגיעה לכיווני ועוסקת במראה החיצוני שלי, אני אוטומטית מרגישה נבוכה ושולפת את מנגנוני ההגנה כאילו הרגע תקפו אותי. במקום לומר “תודה” ולעצור שם, אני אומרת תמיד “תודה אבל…”.

giphy (25)

אתן לכן דוגמה: הריסים שלי הם מקור שכיח למחמאות. כן, ריסים. יש לי ריסים ארוכים מאוד ומגיל צעיר מסתבר, כך מעידה על כך אמי לפחות, הם היו מקור למחמאות ותשומת לב. היום כשמחמיאים לי על הריסים, אני באופן מיידי שולפת מהשרוול את התגובה “תודה, אבל הם ממש ארוכים וישרים” – ואפילו מגדילה ראש ומדגימה עם היד את צורת הצניחה שלהם כלפי מטה.

אני שואלת את עצמי בדיעבד – למה? מה גורם לי להסביר לאנשים שמחמיאים לי על הריסים את פשר צורתם? כאילו מנסה לגרום להם לחזור בהם מהמחמאה שלהם כשיבינו שהריסים שלי בכלל לא כאלה יפים וגם בהם יש פגם כלשהו שהם כרגע לא מזהים, איך אני מצפה שהם יגיבו? הריסים שלי ואני לא בדיוק מנהלים מערכת יחסים מורכבת ביום יום והם לא ממש מעסיקים אותי (עד שאני מנסה לעגל אותם, גאד דאמיט!), אז למה אני מרגישה בכל פעם צורך לרדת על עצמי?

אני יודעת כמובן שזו לא תופעה שייחודית רק לי ויצא לי גם לשמוע את זה מכיוונן של נשים אחרות, שמקבלות את המחמאה ובאותה נשימה מנסות לבטל אותה.

ניסיתי לחשוב האם זה בגלל שלמחמאות על המראה החיצוני אין מקום בעולמנו באופן כללי, בעידן שבו אנחנו מנתחות את עצמנו לדעת וחשוב לנו כל כך להיות הישגיות במגוון תחומים, או שמדובר בעניין של הערכה עצמית נטו – או ליתר דיוק חוסר בביטחון עצמי, כל אחת והאישיוז שלה?

אני נוטה לחשוב שהאופציה השניה היא הנכונה, אם כי אני חייבת לציין שכאשר מחמיאים על צורת העבודה שלי, על התוכן שאני יוצרת, על הקעקועים שלי,על הבלוג שלי – אני נוטה לקבל את המחמאה בשמחה רבה מבלי לנסות להצטדק או לתרץ. זו צורת התנהגות שייחודית אך ורק להערות לגבי המראה החיצוני.

giphy (26)

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה בבית קפה והעליתי בקול רם את הנושא הזה. היא אמרה שמחמאה לגבי המראה החיצוני שלה נענית ב”תודה, אני גם אוהבת את X בך”. חשבתי איזה תיעול מעולה של אנרגיות: במקום להתרכז רק בפגמים של עצמנו ובאישיוז שלנו שמתעוררים כשמישהי מעניקה לנו פידבק חיובי – להחזיר לה באותו מטבע ולהחמיא בחזרה.

אמרתי לעצמי שאאמץ את הקונספט הזה אבל בשיא הכנות, בינתיים אסתפק רק בלקבל מחמאה, לשמור אותה לעצמי מבלי לענות ב”אבל”.

יש לציין שמהכיוון השני, אני דווקא מרגישה בנוח מאוד לחלק מחמאות, פעמים רבות כשהן מתייחסות גם כן למראה החיצוני. אז מדוע נוח לי לתת אך לא לקבל? ואולי אני בעצם מעוררת אי נוחות גם בצד השני כשאני מחלקת מחמאות מהסוג הזה?

אשמח לדעת איך אתן מגיבות למחמאות הקשורות במראה החיצוני? האם זה מעורר בכן חוסר נוחות כללי? האם אתן מרגישות שזה מציף בהן פתאום אישיוז? או שאתן בכלל קול לגמרי עם קבלת מחמאות כאלה?