רגע לפני שאתן מחסלות אותי פה בגלל הכותרת, הרשו לי לומר לכן שאין לי בעיה עקרונית עם החוף. למעשה, אני אפילו מבינה למה אנשים מתלהבים מהים, מבחינה אובייקטיבית הוא די מדהים. אחרי הכל מדובר בקוקטייל עצום של אצות, קצף והרבה יצורים שאני מעדיפה לראותם רק ברשת – אני בהחלט מבינה מדוע השילוב הזה מהפנט כל כך הרבה אנשים.

פוסט על חוף הים במגזין Fashion tails Luba Shraga לובה שרגא

אני לא אחת מהם ולמעשה, אני לא חושבת שהחוף נועד לטיפוסים לבנבנים עד כדי שקופים כמונו. במקום להתמרח בשמן כדי שנראה כמו אלי ברונזה, אנחנו נמרח את עצמנו בשכבות על גבי שכבות של קרם הגנה ובאזורים מחמיאים גם יצטברו להם כתמים לבנים. יש מעט מאוד דברים סקסיים פחות מאשר קרם הגנה שמקיים אהבה עם החול והעיסה הדוחה שנוצרת ביניהם, סמכו עליי. משחק מקדים זה לא.

אין שום דרך שבה אני יכולה להסתובב בחוף מבלי להחזיר אור ולמרות שאני לגמרי מקבלת את הלובן שלי – אני פשוט חושבת שהוא והחוף לא מסתדרים יחדיו. לא לכך התכוון אלוהים כשיצר את משמר המפרץ.

בכל מקרה, הלובן זו הבעיה הכי זניחה. אפשר לדבר על הקטע הזה שפתאום זה Socially accepted להסתובב בחוף עם מעט מאוד בגדים? זה לא עניין מוזר כל הקטע הזה, שיש קו דמיוני שבו זה לגיטימי לא ללבוש כלום בציבור וקו דמיוני מסוים שממנו והלאה יש חובה להתלבש? מעולם לא הבנתי את זה ועד היום מוזר לי הקטע שפתאום עם הגעתי לחוף עליי להתפשט ולחשוף מפשעות, גם אם הן ארוזות בבגד ים נאה של אסוס.

giphy (12)

מעבר לכך, הים מפחיד אותי. כחובבת סרטי אסונות וסרטי צונאמי בפרט, כולם יודעים שהים עושה כל מה שבא לו וממש לא מתאים לי להפוך למגנט שהים אוסף לעצמו כמזכרת לתלייה על מקרר הטיטאניק, לא תודה. אם אני הולכת מהעולם הזה אני רוצה שזה יהיה באיפור מלא, כמו בפרק של שושלת – ולא מרוחה בעיסת קרם הגנה וחול.

מאחר שבים אני לא מרבה לטבול, זה מביא אותי לנקודה הבא: ים זה משעמם. אני לא משחקת מטקות, אני לא אוכלת בים כי המחשבה על אוכל שמתערבב עם חול דוחה אותי, אני לא משתזפת וכבר דיברנו על זה. אז אני עושה לפעמים מאמצים להביא אוזניות או ספר, אבל אוזניות או ספר יש לי בבית – ושם גם יש לי מזגן. אני חושבת שהעברתי את הנקודה.

גם אם נוצר מצב אופטימלי עד כדי לא סביר, שבו הים חלק, צלול וריק מאנשים – האופן שבו אני שוחה הוא ממש לא נעים לעיניים ומסוכן יותר מקרני UV. אני יודעת לשחות, תודו שגם לזה לא הייתם מצפים ממני. לשמחתי למדתי את זה במהלך קורס השחייה של כיתה ה’, אבל אני לא עושה את זה כמו מתאמנת אולימפית, הו לא. אני עושה את זה עם הנפות ידיים מוגזמות והרבה רעש. זוכרים איך איליין מסיינפלד רוקדת? אז כזה. רק במים.

עוד דבר שמטריד אותי, זה כל הדברים הלא נעימים שהים מכיל בתוכו. קודם כל, כמויות הזבל שאנחנו זורקים לשם. המחשבה שאחד הדברים שזרקתם לים ייגע בי כשהוא צף שם אלוהים יודע כמה זמן וספוג במים מחלחלת אותי ואני אפילו כבר לא מדברת על ההשלכות של המעשים שלנו על היצורים האומללים שחיים בים ולא אשמים בכך שאנחנו חושבים שהבית שלהם הוא מקום מגניב לשחות בו ואז להטיל לתוכו אשפה.

אבל עם זה עוד אפשר להתמודד, לפחות זה דומם. מה שאי אפשר לומר על מדוזות. אם משהו שקוף ובמרקם ג’לי נוגע בי, כדאי מאוד שזה יהיה קרם שרכשתי במיטב כספי בסטרוברי. סימן לכך שהים הוא לא שלנו ואין לנו באמת זכות להיכנס לשם? העובדה שלהקה ענקית של יצורים בעלי מרקם מאוד ביזארי עוקצים אותנו בכל פעם שאנחנו נכנסים למים. הלו, תבינו את הרמז, אנחנו לא רצויים במסיבה הזו! ראיתם אי פעם פרק של משחקי הכס?!

במשך שלוש שנים חייתי במרחק הליכה מהים, ברמה שבכל בוקר, צהריים וערב כשהייתי יוצאת לטיול עם הכלבים, הייתי רואה את הים בזווית ישירה. הנמסיס שלי. החלפנו תמיד מבטים ושם זה נגמר. נכון, נהגתי לפקוד את הים הרבה יותר, כי בכל זאת המרחק מחייב והכל, אבל לומר שזה הפך להיות הבית השני שלי? הל נו. ברשימת הדרישות שלי במקום המגורים החדש: שזו תהיה עיר בלי ים, עזבו אותי, לא צריכה את המחויבות ולהרגיש שאני לא מנצלת את המשאב הכי חשוב של העיר שלי. תנו לי עיר בלי ים, חסכו ממני את הלבטים האלה ואני מרוצה.

אז קיבלתי את מה שרציתי: אני גרה בעיר בלי ים ובערך שלוש פעמים בשנה אני מסתפקת בביקור דיפלומטי בחוף בעיר השכנה וגם זה רק כי מדובר בביקור בחוף הכלבים. כלבים יכולים להציל כל סיטואציה וגם את הדבר הלא מובן הזה בעיניי – החוף.

אז שונאות החוף, אתן לא לבד! הבה נשב יחדיו במזגן ונמשיך לקטר!