אני זוכרת את הגיל שבו התחלתי לצעוד על עקבים – גיל 12. אולי אתן מרימות גבה, אבל כיאה לסובייטית שאני, זה היה גיל נורמלי לחלוטין ואפילו המשך טבעי של גיל ההתבגרות. אני זוכרת גם במדויק את זוג העקבים הראשון שלי: מגפיים ארוכים על עקב צ’אנקי בגובה של שישה סנטימטרים. מאוד תחילת שנות האלפיים ומאוד אהבתי אותם.

כשנה או שנתיים מאוחר יותר השתדרגתי כבר לגובה של שמונה סנטימטרים. כן, אנחנו עדיין מדברות על חטיבת ביניים. אם בשלב הזה הגבות שלכן מתרוממות אפילו גבוה יותר, אז קודם כל – זהירות! אין סיבה שבגלל לובה של תחילת שנות האלפיים תחטפו קמטים, אך גם תדעו שאפילו זה לא היה כל כך חריג בנוף.

ייתכן שהעקבים שלי היו גבוהים בכשני סנטימטרים מגובה העקבים הממוצע אבל קשה לומר שהרגשתי חריגה. מבחינתי זו גם הייתה האפשרות היחידה פחות או יותר, שכן נעלי התעמלות היו מבחינתי שמורות רק… להתעמלות, לא ראיתי בהן כפריט אופנתי וואט סו אבר, מה גם שבמשך שנים הייתי משוכנעת שנעלי בובה גורמות לרגליים הגמדיות שלי להיראות כמו קציצות.

giphy (9)

תסביך כפות רגליים הוא נשי בלבד ככל הידוע לי, שכן מעולם לא שמעתי אדם מהמין השני מרגיש מודע לכפות הרגליים שלו או מסרב לנעול נעל כזו או אחרת כי לתחושתו היא אינה מחמיאה לו לרגל. אבל עזבו, אנחנו לא כאן כדי לדבר על הבניות חברתיות.

בכל מקרה, עד לתיכון אני זוכרת את עצמי צועדת בנעלי סיכה בגובה עשרה סנטימטרים ועושה מאמצים עילאיים כדי לא להתגלגל במורד הדשא בדרך לשם. מבחינתי ככל שצעדתי על עקבים גבוהים יותר כך הרגשתי נשית יותר וזה היה אפילו הישג להתגאות בו.

הבחירה בנעלי עקב לא הייתה פונקציה של המקום שאליו אני הולכת או הצעידה שמחכה לי אלא נטו בחירה אופנתית. כתוצאה מכך הכנסתי את עצמי לסיטואציות בלתי אפשריות וכואבות לא פעם ולא פעמיים, אבל היי, אהבתי איך שהרגשתי וכמה גבוהה שהייתי. זה לא יהיה מדויק לומר שעקבים הם רק נאים לעין, בהחלט יש תחושה שונה כשצועדים עליהם ואני לא מדברת רק על תחושת כאב.

תמיד צחקתי שנעלי נוחות עבורי הן נעליים בגובה שבעה סנטימטרים וזה בערך הכי נמוך שאני מוכנה לרדת, תרתי משמע.

בהמשך גם פיתחתי פטיש לנעלי מעצבים והרי ידוע שרובם ככולם נעלי גיהנום שלא באמת הונדסו כך שרגל אנושית תצליח לצעודבהם.

אולי תסביך כפות רגליים אין לכולנו, אבל נדמה לי שתסביך גובה יש לרובנו, גברים ונשים כאחד. נשים נמוכות שואפות להיות גבוהות יותר, נשים גבוהות נוטות להרגיש קצת לא בנוח, אחד הפקטורים שחשובים להרבה נשים בבחירת בן הזוג שלהן הוא הגובה ונדמה שכולם שואפים לתצפת על העולם מנקודה כמה שיותר גבוהה – זה מובן לי. אבל משום מה הציפייה לצעוד על עקבים אימתניים, אפילו בעבודה, ייחודית לנשים בלבד.

giphy (10)

אבל אז חל מפנה. אולי זה בגיל, אולי זה קשור לעובדה שעברתי לגור במרכז ושם יוצא לי לצעוד לעתים תכופות יותר. אורח חיים אורבני יותר גרם לי לזנוח את נעלי העקב, בהדרגה, לטובת נעליים נמוכות יותר ויותר עד שהשלמתי לבסוף עם התסביך, נעלתי גם נעלי בובה והבנתי שהשד אינו נורא כל כך.

לאט לאט נעלי עקב הפכו לנעלי אירועים מיוחדים בלבד: חתונות, מסיבות, נעלי מסעדות כפי שנהוג לקרוא להן. נעליים שנועלים רק באירועים שבהם כמות הצעדים מדודה.

בסופו של דבר הבנתי שנעלי העקב שלי מתפקדות על תקן מוזיאון, לראותם בלבד והגיע גם השלב שבו העפתי אותם, כי מה הפואנטה לשמור נעליים שאת לא נועלת.

זה לא שאי נעילת עקבים הפכה לאג’נדה שלי, אבל במבחן התוצאה, בכל פעם שבה עמדתי מול אוסף הנעליים ובחרתי את הזוג שילווה אותי במהלך היום, העדפתי נוחות. היום יש לי זוג אחד ויחיד של נעלי עקב בארון וגם אותו אני שולפת לעתים רחוקות. יש לנעליים שלי עקב יציב בגובה שבעה סנטימטרים בלבד.

אז למרות שזה נראה שיש לי קריטיונים מחמירים לגמרי: נעליים שיהיו לא מעור, בלי עקביםובמידה קטנה במיוחד (35) אני לא מרגישה שאני פחות אופנתית מאז שאני על שטוח. אני תמיד מאמינה ששינוי הרגל מסוים פותח דלת להרגלים חדשים וכך גיליתי עולם שלם של סניקרס, של נעליים קוליות לחלוטין – על שטוח או לחילופין עלעקב קטן שמעניק להן מראה אלגנטי מבלי להתפשר על הנוחות.

אז היוש, אני בלוגרית אופנה שלא צועדת על עקבים. אני אוהבת אונליין שופינג אבל מבחינתי עקב גבוה זה פקטור שימנע ממני להזמין נעליים, אני אוהבת אופנה וטרנדים – אבל גם אוהבת כשנוח לי והחלק הטוב בכל זה?אף אחד לא באמת יכול להגדיר עבורנו איך אופנה צריכה להיראות ולהרגיש.