כשהייתי צעירה יותר, הייתי בטוחה שמתישהו אהפוך לאמא, מין ברירת מחדל כזו שהיא תוצר של כל מיני ציפיות חברתיות ולא חושבים עליה יותר מדי. אם החברות מהתיכון היו צריכות לנחש מי תתחתן ראשונה ותהפוך לאמא – הן היו כנראה בוחרות בי. לגבי החלק הראשון הן בהחלט צדקו, אבל במירוץ לאמהות כנראה אפסיד ולגמרי מבחירה.

פוסט על אל הורות במגזין Fashion tails לובה שרגא Luba Shraga

ככל שהשנים חלפו והתקרבתי לגיל שבו כבר לגיטימי לדבר על אמהות, כך התרחקתי מהרעיון יותר ויותר. זה עורר בי תחושה נוראית של אשמה, על כך שאני לא מבצעת את כל מה שחונכתי לו ובמיוחד מאחר שאני עצמי הפכתי את אמא שלי – לאמא בגיל 19.

במקביל התחלתי להתעניין באל-הורות, מבלי לשייך את עצמי לכך באופן רשמי, אלא כדי לדעת שזה קיים, שיש אנשים נוספים שמרגישים כמוני, שאני לא היחידה. זה גם לא סותר את העובדה שאני קוראת בסקרנות רבה כל סיפור הריון ולידה – ושמחה בשמחתן של אמהות טריות.

אנשים שמגלים אודות הנתק שלי מהורות, מרגישים מופתעים מכך. שהרי מעולם לא הבעתי סלידה מתינוקות או מאמהות כקונספט, אז איך זה אפשרי שאני עצמי לא מייחלת להיות אמא?

אז אני פשוט לא. אני מקווה ומאחלת לעצמי הרבה מאוד ובראש ובראשונה – הגשמה עצמית, אך לא בטוחה שההגשמה העצמית שלי צריכה לעבור דרך חדר הלידה.

מצד שני, אני גם לא מתנגדת לכך באופן מוחלט. אני מודעת לכך שהרצונות שלי משתנים כל כמה שנים ויכול מאוד לקרות שאתעורר ביום בהיר עם צורך ביולוגי להביא ילדים ואז פשוט אלך על זה. זה חלק מהיופי של החיים שלנו, שבהם הכל פתוח.

אז אני נמנעת מהצהרות, אבל במקביל מאמינה שצריך לבטא גם את הלבטים, את חוסר הרצון. יש לזה לגיטימציה, יש לזה מקום בעולם שלנו וככל שנבטא את זה יותר, כך יישבר קשר השתיקה סביב האנשים התמהוניים והאנוכיים לכאורה, אשר בוחרים לא לתרום למאזן הדמוגרפי.

לא אכחיש שאני גם מפחדת: הפחד מפני ההריון, הלידה, התהליך הפיזי, הרגשי, האחריות, ההקרבות, הויתורים, השינויים בגוף, ההשפעה על חיי הנישואין, על המיניות.
אך יותר מאשר אני מפחדת, אני באמת לא רוצה. שאלתי את עצמי מה גורם לי לא לרצות בדבר שאמור להיות כל כך בסיסי, כל כך טבעי, צורך ביולוגי שלנו. האם משהו פגום בי? לבסוף החלטתי שאני מי שאני, עם ילדים או בלי.

אני נותנת מעצמי לאחרים, יש בי אהבה וחמלה, רק לא בצורה הזו. הרצון או חוסר הרצון שלי בילדים אינם מגדירים אותי.

אחרי שהחלטתי לשחרר, אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי, בדיוק כמו התהליך שעברתי כשויתרתי על הלימודים. אולי מתישהו אכתוב כאן פוסט על תהליך ההריון והלידה – ועל האופן שבו יצור קטן ואנושי הפעם, שינה את חיי. אולי זה לעולם לא יקרה. אני בסדר עם שתי האפשרויות והייתי שמחה אילו החברה הייתה בסדר עם זה גם.

אני רואה את עצמי כאמא: לכלבים שלי, לאומנות שלי, לרצונות שלי, לחלומות שלי. בוודאי תגידו שזה לא אותו הדבר וכש”יהיה לך ילד תביני”, המשפט שאמהות רבות אוהבות לסנן בתגובה. אין לי ספק שהן צודקות ואכן מדובר בקשר שונה אשר לא אוכל לחוות עד שאעבור את התהליך בעצמי, אך אני לא בטוחה שאני רוצה לעבור אותו, בוודאי שלא כדי לסמן על כך “וי”.

אני לא חשה קנאה או צביטה בלב כשאני רואה אמהות עם הילדים שלהם, אך אני בהחלט מכבדת אותן ושמחה שטוב להן עם בחירתן. אני מקווה שגם מהצד השני, הן לא רואות בי כמישהי שטחית, שחיה הם חסרי משמעות – רק כי הרצונות שלנו שונים.

אם אתן מרגישות כמוני, אתן לא לבד. את הפוסט הזה בחרתי לפרסם במוצאי יום העצמאות, כי לעצמאות יש משמעויות רבות בעיניי: החופש להחליט על הגוף שלנו, החופש להחליט אם וכאשר להקים משפחה, החופש להחליט מה נותן לחיים שלך ערך. החופש להיות מי שאתה.