קול גירל: יעל רגב

אני חושבת שזו לגמרי לא מקריות שגם אני וגם יעל רגב, הגרות בשתי ערים שונות, בכל זאת נמצאות ברדיוס הקרוב לשוויצריה הקטנה. כי הרי מי שעוקבת אחרי הסרטונים של יעל ביוטיוב, בוודאי יודעת ששוויצריה הקטנה מהווה חלק חשוב בתוכן שלה והאישה ראויה מינימום לאספקת חטיפים טריים לכל החיים, כאות הוקרה על החטיפים המעופשים שטעמה בסרטונים.

אתן אולי מכירות את יעל בתור קול גירל עכשווית הודות לערוץ היוטיוב שלה, המוספים שהיא עורכת והפינה שלה בתוכנית של גלית ואילנית בימי שישי אבל אני מכירה את יעל כבר שנים. כמה זמן? ובכן, זוכרות את אתגר 10 השנים? אז יש לי תמונה אחת ויחידה מהארכיון שהתביישתי להציג אפילו בפניה ובה אנחנו נראות כמו שתי עובריות, באירוע שקר כלשהו בשנת 2009. 2009!

היכרות רבת השנים היא זו שאפשרה לי להביט בה בעיני עגל מבולבלות, כשתגובתה הראשונה לביקור שלי הייתה “נכון שמינימליסטי פה? יש אווירה נורדית”. עוד לא הספקתי להשוות איתה הגדרות בניסיון להבין מה זה לדעתה “מינימליזם” והאם יכול להיות שזה שם קוד להגדרה ההפוכה, כשעל הכתף שלי נחתה ציפור. פונפון, תוכי הקוקטייל שיעל מגדלת בחודשיים האחרונים, הוא שליט הבית.

אמנם חשבתי שבאתי להתארח בדירתה של יעל, אבל למעשה באתי להתארח בדירתו של פונפון שאותה הוא משכיר ברוחב לב ליעל וללודוויג הפקינז שלה. “מעליב אותי כשחושבים שאני מעדיפה את פונפון על פני לודוויג, אמא לא באמת יכולה לבחור מי מבין ילדיה מועדף! הוא פשוט התינוק”. תינוק עם התנהגות של דיווה, זה בטוח. בכל הזדמנות שבה מרדתי וסירבתי לתפקד בלעדית בתור הספה שלו, הוא ניקר בי והזכיר מהו מעמדי בבית הזה. מעמד של שפחה.

תיעוד נדיר של פונפון עושה שופינג בשאנל.

אחת השאלות ששאלתי את יעל הייתה איך זה שאנחנו בעצם בין היחידות ששרדו מראשית ימי הבלוגינג בארץ ועד היום בזמן שכל השאר נטשו. תשובתה “נאחזנו וסירבנו לעזוב” הייתה מדויקת וזה גרם לי להבין: אנחנו בעצם הביבי והשרהל’ה של עולם התוכן, נאחזות בכל הכח עד שתתרגלו ויהי מה. טרנדים מתחלפים? אנחנו שם. יוצרי תוכן באים והולכים? אנחנו שם. שואה גרעינית? אנחנו כנראה עדיין נהיה שם.

האמת היא שזו לא התמדה נטו שאפשרה לנו לשרוד, אלא גם היכולת שלנו לעבור אבולוציה עם התוכן והסושיאל מדיה. אני אמנם נשארתי עם הבלוג מאז ועד היום (למעט כמה גיחות ליוטיוב) אבל יעל עברה טרנספורמציה מעניינת מימי הבלוג שלה “קלבה אין גלאם טאון”, דרך ערוץ היוטיוב הנוכחי שלה ועד להגשת הפינה בטלוויזיה.

עד היום יעל זוכרת לטובה את ימי עריכת מגזין קוסמופוליטן “אני אוהבת לייצר תוכן שמרגיש כמו לקבל מתנה, זו הסיבה שאהבתי את קוסמופוליטן בזמנו וזו גם הסיבה שיצרתי את מגזין Gift”.

גם הבית של יעל מדגים איך הצליחה לשמור על הרלוונטיות שלה כאשת תוכן כל השנים הללו: הוא עצמו נראה כמו רקע אסתטי להפליא לסרטונים עם אינספור פיצ’פקעס, נרות יפים של דיפטיק ושלל בשמים ומוצרי איפור שנראו כאילו הונחו שם בצורה אגבית. קצת קשה לפספס את עיסוקה של רגב בביוטי כשמבקרים בדירתה ואתן יודעות את מי קשה לפספס עוד יותר? את פונפון.

מעולם לא פגשתי רבע עוף עם אישיות גדולה כל כך והאמינו לי, כשהיא מספרת עליו בכל רגע פנוי באינסטגרם ובסטורי שלה, זה לגמרי מוצדק. אין איתו רגע דל וכשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה – אם הוא לא מנקר אותך, אז הוא שר בקולי קולות. אם הוא לא חולץ נוצות הוא מנמנם מכורבל לתוך עצמו וברגעים נדירים של חסד, השליט של הבית מוכן שנלטף את ראשו ואפילו מכוון אותנו בדיוק לאזורים שעושים לו נעים.

אחת הסיבות שבגללן התכנסנו, היא כדי לדון בהרצאה של יעל “ואם אנחנו לא רוצות הכל”. היא מדברת בהרצאה על כך שאנחנו נמצאות במירוץ בלתי פוסק אחר קריירה, הגבר, הילדים, הגוף והעור המושלם – החיים המושלמים. הנושא של ההרצאה גרם לי לחשוב על כמה גם אני יכולה להזדהות עם הרצון לא לקחת חלק במירוץ הזה ועל כמה לא נעים לנו להודות שלפעמים לא בא לנו גם וגם וגם, מה שמאלץ אותנו להסתתר מאחורי תירוצים.

במעבר חד מהאסתטיקה הרכה ששתינו אוהבות באינסטגרם ובבלוגינג, עם חשבונות קסומים כמו של Jasmine Downling, ביוטיוב מסתבר ששתינו אוהבות בעיקר רפש. היא אוהבת את Rich Lux, אני במחנה קנדי סנדרס ואחת השיחות האהובות עלינו היא על דרמות ביוטיוב: מה אסתי ללונד עושה אחרי הפרידה מאסלן? מה עושים מאני ולורה לי אחרי הקרייסיס עם ג’פרי?

אז כן, לכל אחד יש את התחביב שלו. יש אנשים שאוהבים לקרוא, אחרים תורמים מהזמן שלנו לקהילה. אני? אוהבת לדבר על תוכן ומצאתי מישהי שנהנית מהתחביב הזה בדיוק כמוני. אפרופו תוכן, אין ספק שהחדר שהכי נהניתי לצלם בו, הוא דווקא החלל שלא זכיתי לראות יותר מדי במדיות של יעל והוא חדר העבודה שלה. דגלונים ושלל יצירות נייר שהיא עצמה יצרה כיבדו את פניי בכניסה ושם גם תהיתי על אבולוציית התוכן של יעל לאורך השנים.

את יעל הכיר האינטרנט בזכות טקסטים אישיים וחשופים, אחריהם היא עברה תהליך של התכנסות בתוך עצמה. בזמן האחרון היא מנסה להיפתח יותר, כמו שפונפון נפתח כשהוא מזהה עגילים או שרשרת זהובה. מאוד מזדהה עם התחושה הזו אגב, כי בבלוגספירה של 2009 היה אפשר לכתוב הכל, או לפחות הייתה תחושה שאפשר לכתוב הכל בלי דין וחשבון, היום? פחות. היום חושבים על ההשלכות, היום זה מפחיד וזה גם לא טריוויאלי למצוא את האיזון בין הרצון לשתף לבין החשש לשתף יותר מדי.

היא אמנם מעידה על עצמה כאגרנית במהות שלה, אבל בבית תמיד האמינו שמוטב לפנות ולזרוק, לכן הפריט הסנטמינטלי היחידי ששמרה עד היום היא תיבת התפירה של סבתא שלה, בה יעל מאחסנת כלי תפירה גם.

אחרי הצילומים והאוכל (מקסיקני, תודה ששאלתן) ישבתי על הספה עם יעל ופונפון על הכתף שלי, בעוד לודוויג נחר בצד. חשבתי לעצמי שזה בסדר לא לרצות הכל, כל עוד אנחנו נהנות ממה שאנחנו רוצות ואוהבות: שיחה עם אנשים מעניינים, אוכל טוב וחיות חמודות.

לפרטים והזמנת ההרצאה של יעל, פנו לעומר omer@yitzug1.com
מוזמנות לעקוב אחרי יעל בערוץ היוטיוב שלה ממש כאן ובאינסטגרם שלה, כאן