ציצים מעולם לא היו אישיו בחיים שלי. כלומר הם תמיד היו שם, כבעלת חזה בקאפ C אבל מעולם לא היוו שיקול, מעולם לא השפיעו על ההחלטה מה ללבוש או איזו חזיה לבחור – או האם לבחור בחזיה. מעולם לא העיקו עליי, מעולם לא הכאיבו לי, עוד איבר בגוף שאני לא ממש צריכה לתת עליו את הדעת. את הקביעה הזו בהחלט אי אפשר להשליך על אביגיל קנטורוביץ' שהחליטה השנה, לאחר לבטים רבים, לעבור ניתוח להקטנת חזה. אביגיל, הבמה שלך.
ציצים. שדיים. דדיים. עופרים. חמוקיים. בובז. ימין ושמאל. הבנות. אבטיחים. בז'יז'ים. מרפסת. פרונט. התהלכתי בעולם במשך יותר מעשרים שנה עם חזה שהרגשתי שהוא לא שלי. הוא לא היה שייך אליי, כמו שהרגשתי שכל הכינויים האלה לא קשורים אליי. לא היה לי שום דבר מאלה. היה לי חזה, והוא היה גדול מדי, ולא רציתי בו.
אי אפשר היה להגיד את זה בחדר מלא אנשים. הרגשתי שיש טאבו ברור נגיד האמירה "אני לא רוצה את החזה הזה", אף שלא ידעתי להסביר לעצמי או לאחרים את מקורו של הקושי. לקח לי הרבה זמן להבין שהבעיה לא הייתה בלדבר על חזה, על ציצים, על שדיים, על חמוקיים. היא גם לא הייתה בלדבר על ניתוחים פלסטיים. הבעיה הייתה שהרגשתי לא מובנת. שהרגשתי שאיש לא מבין באמת מה אני אומרת כשאני אומרת "אני לא רוצה את החזה הזה". להיות לא מובנת זו תחושה איומה. זו תחושה של בדידות. ובתור מי שמתפרנסת מהיכולת להיות מובנת במילים ומלעזור לאחרים להיות מובנים במילים, זה היה כמעט משתק. המילים הן הדרך שבה אני נאחזת בעולם. הן מארגנות אותו עבורי, משיימות אותו, הן מאפשרות לי ראייה מעט צלולה יותר. הן הפרשנות שלי, והן הדרך אל החוויה עצמה. ואם אי אפשר להבין אותי – אולי האמירה עצמה חסרת פשר. אולי היא לא הגיונית. אולי היא לא ולידית. אם אני לא יכולה להסביר לאחרים את התחושה שלי, איזה תוקף יש לקיומה בעולם?
גם אנשים שקרובים אליי, שיקרים ללבי, שאני אוהבת ושאוהבים אותי, לא הצליחו להבין. וחוסר ההבנה שלהם נשמע לאוזניי כמו זלזול או ביטול: הם חשבו שהרצון שלי נובע מסיבות אסתטיות, מרצון לרדת במשקל, מרצון ללבוש בגדים שלא מצריכים חזיה, מהרצון באיזה אידיאל יופי ספציפי. ויכול להיות שאלה באמת הסיבות של חלק מהנשים, או חלק מהסיבות של רוב הנשים, וזה לגיטימי ותקף. אבל אלו לא היו הסיבות שלי. זה לא מה שהרגשתי, וזה לא מה שניסיתי להגיד. אני רציתי ניתוח כי הרגשתי שאני לא יכולה ככה יותר.
ההחלטה של כל ההחלטות
זו לא החלטה קלה, לשנות חלק בגופך. וזו לא שאלה שטחית בשום אופן. זה נוגע להרבה מאוד תחומים שונים: בריאות, אסתטיקה, נשיות, פמיניזם, פילוסופיה, דימוי עצמי ודימוי גוף. השאלה האם זה לגיטימי להוסיף או להוריד, לשנות, לעצב מחדש, לחתוך ולתפור – בעיקר כשמדובר במשהו שאובייקטיבית יש לו מוניטין של איבר נחשק – היא לא שאלה קלה והיא בפירוש לא אסתטית בלבד. העניין הוא לא האם החזה שלי מושך או לא, והאם חזה גדול נחשב ליפה או לא. השאלה היא האם נוח לי בגופי, פיזית ומנטלית, והאם אני מסוגלת לזקק את אי הנוחות שלי, או שאני מתקשה להפריד את הקולות הפנימיים מאלה החיצוניים. זו לא החלטה של קלות הדעת. היא נוגעת באופן עמוק מאוד בהגדרה העצמית: כמה ממני הוא הגוף שלי? איך, והאם, הוא תואם לאישיות שלי, והאם אני אמורה לשנות מי מהם כדי שתהיה ביניהם התאמה? בסופו של דבר, אני חיה בתוך הגוף הזה, על כל מרכיביי: הגוף שלי, האישיות שלי, עמדותיי, הפמיניזם שלי, מערכת שלמה של מסרים שהופנמו בי על נשיות ועל אסתטיקה. ואת כל אלה נדרשתי לבחון מחדש מול הסכין.
חזה גדול מדי זו הגדרה סובייקטיבית. אין לי כוונה למנות פה מידות או היקפים. זו שאלה של פרופורציה, של נוחות, של אישיות, של העדפה אישית. יש דרכים למדוד את זה, ואותן אני משאירה לרופאים. אבל מי שיש לה חזה גדול מדי יודעת את זה. היא לא צריכה מדידות. היא יודעת מה המשמעויות הפיזיות, והיא יודעת מה המשמעויות הפסיכולוגיות. היא יודעת שחזה גדול מדי הוא דבר כבד ומיוזע. הוא משקל עודף שאת סוחבת בנקודה ספציפית מאוד בגופך. זו פיסת עור עדין שלעולם אינה מתאווררת, גם אם תשבי מול אלף מזגנים. זו נקודת המיקוד של הגוף שלך, בין אם זה נעים לך ובין אם לא. וכל דבר שהוא גדול, בולט, חורג מקווי המתאר הטבעיים – מושך תשומת לב, והרבה ממנה.
זה גורם לכתפיים לשקוע תחת משקל הכתפיות של החזיה, ולא משנה כמה איכותית, יקרה ומוצלחת היא תהיה. והיא בפירוש תהיה יקרה, כי את קהל שבוי. זה משנה את היציבה שלך, את מרכז הכובד שלך. זה לא מאפשר לך לעשות פעולות גופניות שהן אולי לא לגמרי בסיסיות, כמו ריצה, אבל הן בהחלט לא מופרכות לגמרי. לפעמים צריך לרוץ אחרי ילד בגן השעשועים. לך זה יגרום לקרעים ברקמות, לסימני מתיחה, לאי נוחות עזה, לכאב. הוא מקשה עלייך להתלבש. הוא לא רק מונע ממך גזרות רבות – מגופיות דקיקות ועד חולצות מכופתרות שאת נאלצת להדק בכל כך הרבה סיכות בטחון שספק אם תוכלי לעבור בגלאי מתכות בלי לצפצף – הוא גם מתנהג אחרת מחזה רגיל ומצריך חזיות שונות, בעלות מאפיינים שונים, שקשה ויקר למצוא. הייתה נקודה בחיי שבה היה לי ברור שאם יפסיקו לייצר את הדגם היחיד בעולם שהיה נוח עבורי, פשוט אפסיק לצאת מהבית. חזה גדול מדי מצריך ממך לשקול כל יציאה החוצה בקיץ כי הזיעה גובה מחיר כבד מאוד של אטופיק דרמטיטיס ופטריות בקפל השד, בעור העדין שלך, שבועות אחר כך. חזה גדול מדי מכביד על השכמות, על הכתפיים, על דימוי הגוף שלך. עבורי חזה גדול מדי היה כל אלה, בנוסף על ההרגשה העמוקה שאני מסתובבת עם איבר שאני מנוכרת כלפיו. שלא נועד לי. שלא מתאים לי. שגורם לי להרבה אי נוחות, וגם לסבל של ממש.
זאת עם הציצים
כשהייתי בת ארבע עשרה, החבר שלי סיפר לי שלפני שממש הכרנו הוא שאל חבר משותף עליי. החבר הזה הוא מהטובים. הוא פמיניסט ידוע שכיום מתראיין בגופי התקשורת ומדבר בבירור על פמיניזם, על נשים ונשיות, על גבריות רעילה. הוא לגמרי משלנו. ובכל זאת אז, בגיל 14, כשהחבר שלי שאל אותו עליו, הוא אמר: "זאת אביגיל. עד לפני שנה לא ידענו שהיא קיימת כי היא לא מדברת אף פעם, אבל אז התחיל לגדול לה החזה ושמנו לב אליה."
התהלכתי בעולם עם החזה הגדול מדי שלי כעשרים שנים. עשיתי את זה מאותה סיבה שבגללה אנשים לא משנים בדרך כלל דברים שמאוד מפריעים להם בעצמם, או בחייהם: כי פחדתי. במאזניים שבין הרצון והפחד, הפחד כל הזמן ניצח בכמה גרמים. כל הגרמים האלה ישבו לי בחזה. לא פחדתי מהניתוח עצמו: פחדתי מההרדמה. פחדתי מאובדן השליטה, והרעיון שיכפו עליי שינה הבעית אותי. והפחד ניצח כל הזמן, עד שראיתי את סבתא שלי בזקנתה, מאושפזת, ודמיינתי את עצמי שם, מזדקנת, עם החזה הזה. מבלה את שארית חיי עם האיבר הזה שאינני רוצה בו ועם כל אי הנוחות שהוא גורם לי. והבנתי שאני לא מסוגלת, שהעור יאבד אלסטיות, שהמשקל של החזה שלי לא ישתנה אבל מסת הגוף שלי כן, שזה יהיה בלתי נסבל.
ואז הרצון ניצח.
הלכתי להתייעץ. כירורגית פלסטית מטעם קופת החולים שלי אמרה שאין ספק שאני זקוקה לניתוח והפנתה אותי לוועדה. חיכיתי לה ארבעה חודשים שבסופם עמד מולי רופא שלא הקשיב לאף מילה שאמרתי על פטריות עור ועל כאבי גב ורק מדד את שדיי בתנועות זלזול ואמר לי בנפנוף יד: "זה לא כזה גדול, סתם נפול." זה היה משפיל ומבזה. הקופה חסכה עליי כסף ביעילות רבה. מי מסוגלת לערער או להתווכח אחרי דבר כזה, שמאשש את כל הקולות החיצוניים ששמעה כל חייה? אבל זה היה לטובתי: עד הרגע שבו יצאתי משם בוכה לא הבנתי כמה אני זקוקה לניתוח הזה וכמה אני נחושה בדעתי לעשות אותו. הודעתי לבן זוגי שאני מתכוונת לעבור את הניתוח באופן פרטי, וחודש לאחר מכן הייתי בחדר הניתוח.
חזרתי לכירורגית הפלסטית שבחרתי. דיברנו. הבטנו בתמונות. סיפרתי לה כמה אני מפחדת והיא סיפרה לי מה היא תוכל לעשות ומה לא תוכל לעשות. לא יהיה לי לעולם חזה קטן. אי אפשר להפוך קאפ FF לקאפ B בלי שיהיו לזה השלכות על התחושה, על זרימת הדם, על הפטמות. מסתבר שפטמה יכולה למות. לרגע חשתי כלפיהן חיבה משונה, גם להן יש חיים, גם להן יש זכות קיום. היא לא תהרוג אותן, אבל היא תוכל להתאים את החזה שלי לשאר הגוף שלי, היא תוכל להשאיר צלקת מינימלית שיש לקוות שתתאחה בקלות, היא תוכל לשחרר אותי מהכאבים בשכמות, מקניית חזיות בחנויות מיוחדות, מהמרדף המתמיד אחרי משחות וסטרואידים לעור, ממרכז הכובד המשונה הזה של גופי. הרגשתי, עדיין באופן קמאי ולא מילולי באותה נקודה בזמן, שהיא תוכל לתקן אותי.
וכן, שמחתי לחשוב שזה יהיה יפה יותר. שיהיו לי יותר אפשרויות לבוש. שהפרופורציות יהיו נכונות יותר. אבל כל כך פחדתי שאילו זו הייתה הסיבה לעשות את הניתוח אין סיכוי שהייתי מסוגלת לעבור אותו. נכון, אמרתי לקולות החיצוניים, זה יהיה ממש נחמד וכיף להסתובב עם חזה נאה ומותאם. אבל בקול הפנימי שלי ידעתי: אני פשוט לא יכולה ככה יותר. אני לא יכולה לסחוב יותר את המטען העודף הזה, הגדול לי מדי. כל הגוף שלי מוחה נגדו.
הגיע יום הניתוח
חיכיתי לניתוח בסך הכל שבועיים. זה היה מזל גדול, כי יותר מזה והייתי נאלצת לחפש מקום אחר לגור בו ולא היה לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי: הייתי בלתי נסבלת. הפסקתי לישון, אכלתי בלי הפסקה, הלסתות שלי היו נעולות תמידית מרוב מתח והאמת העצובה היא שאם ההמתנה הייתה נמשכת יותר משבועיים הייתי כנראה מבטלת את הניתוח מרוב אימה. רציתי מאוד שיתקנו אותי, ובכל זאת הרגשתי כל הזמן שאני נכנסת לניתוח מבחירה – שאני לוקחת סיכון מבחירה. הדיאלוג הפנימי שלי לא הרשה לי לשכוח את זה לרגע. אני עושה את זה מרצוני. אני מסתכנת מרצוני. וכל הקולות החיצוניים של כל השנים חלחלו אליי: את יודעת כמה נשים היו מתות לכזה? זה רק אסתטי. זה נשי. זה יפה. זו הגנטיקה שלך. זה לא נראה כזה גדול. ובכל זאת הסתכלתי על עצמי וידעתי: אני לא יכולה יותר.
לא ביטלתי את הניתוח. בעיצומה של הקורונה עברתי אותו, לבד, בלי מלווה. הצוות הרפואי החזיק לי את היד וניגב לי את דמעות ההיסטריה. הרופאה ציירה עליי במשך חצי שעה בטוש רפואי, סימנה אותי, מדדה, איזנה. אמרה לי להתקרב ולהתרחק. צילמה. נראיתי כמו שרטוט אדריכלי מסובך: כאן יהיה חדר השינה, כאן הסלון. כאן הפטמה וכאן יעבור החתך, מתחת למדרגות. לוליפופ, קוראים לחתך הזה. הוא מזכיר סוכריה על מקל: מסביב לפטמה ואז קו שמגיע אל מתחת לשד. זה שם חמוד, לוליפופ, כאילו החזה שלי יהיה מפוספס באדום לבן וקשור בסרט צבעוני בסוף, ולא כאילו עומדים לחתוך בבשרי ואז לתפור אותי.
מההרדמה, שממנה כל כך פחדתי, אני לא זוכרת דבר. יכול להיות שטיפסתי שם על הקירות, או צעקתי. לעולם לא אדע. אבל בסופו של דבר לא הייתה סיבה לפחד. פחדתי מההירדמות, ופחדתי מההתעוררות. לא הצלחתי לדמיין בכלל איך נרדמים בכוח, ופחדתי מאוד לחשוב על איך נראית ההתעוררות אחר כך. פיתחתי חרדות סביב חוסר היכולת שלי לדמיין את זה. כאילו אם לא אוכל לדעת איך זה יהיה, אני פשוט אמות שם ולא אתעורר. כאילו אם אני לא מכירה את הנרטיב הוא לא יוכל בשום אופן להתקיים. אבל אני זוכרת רק את המרדים מכניס לי עירוי ואומר שארגיש קצת מסוחררת, ואז, כמו בספר גרוע, פשוט התעוררתי.
זו הייתה התעוררות רגילה לגמרי. בלי תופעות לוואי, בלי בחילה, לא מטושטשת במיוחד. כשלקחו אותי לחדר להתאושש והרשו לי להחליף בגדים, הסתכלתי במראה. הכל היה חבוש, נפוח ועדיין גבוה מאוד – ובכל זאת זה נראה כל כך נכון. הפרופורציה. המיקום. זה החזה שצריך היה להיות לי תמיד. זו הייתה תחושה משונה (זו עדיין תחושה משונה) של עליצות, כאילו סוף סוף קיבלתי משהו שתמיד הגיע לי. אחר כך באה תקופת החלמה, תפר שנפתח, כאבים קלים, חודש מסויט שבו נדרשתי לישון על הגב ולא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלי כדורי שינה חזקים. אבל הכל היה איכשהו קל יותר. העולם היה קל יותר.
חודשיים אחרי הניתוח יצאתי מהבית בבגדי ספורט ובנעליים חדשות והלכתי לפארק. הידקתי את הטלפון לזרוע שלי, הפעלתי אפליקציה שנתנה לי הוראות, הרמתי את הברכיים, והתחלתי לרוץ. היה קשה ומיוזע, אבל הגוף שלי ידע לעשות את זה. לבשתי חזיית ספורט במידה מדיום. הרגע הזה שבו שתי הרגליים שלי היו באוויר לשניה – זה היה הכי קרוב ללעוף שאי פעם אגיע.
אביגיל קנטורוביץ', עורכת ספרות עצמאית ועובדת בהוצאות מודן וכתר, מחברת הספר "ארץ, עיר, ילדה".