הדרך שלי לפמיניזם הייתה הכל חוץ ממובהקת. למעשה, במשך שנים, על אף שבעצם נהגתי כפמיניסטית לכל דבר – הייתי משוכנעת שאני קול גירל, לא כמו נשים אחרות. הרגשתי שאני לא אמוציונלית כמו נשים אחרות, לא היסטרית. לא מתרגשת מדברים שנשים אחרות מתרגשות מהן, אני אחת מהחבר'ה. אני יכולה לבלות עם גברים אחרים, יש לי אנרגיה גברית בעצמי.
כדי להסביר את תסביך ה"קול גירל", אבקש להפנות אתכן לאחת הסצינות האהובות עליי בתולדות הקולנוע, בסרט Gone Girl. בסרט של דיוויד פינצ'ר, יש סצינה שבה איימי עוברת מהפך שלם בניסיון להיעלם ומספרת על חיים שלמים בניסיון להתאים את עצמה לנרטיב ה"קול גירל" כדי למצוא חן בעיניי גברים אחרים. הנה תרגום של הפסקה הכי מהדהדת מתוך הסצינה:
"להיות קול גירל אומר שאני לוהטת, מבריקה, מצחיקה. אישה שמעריצה פוטבול, פוקר, בדיחות גסות ולתקוע גרעפסים. משחקת משחקי וידאו, שותה בירה זולה, זורמת על שלישיות ומין אנאלי. קול גירלז הן מעל הכל לוהטות. לוהטות ומבינות. הן לעולם לא כועסות, רק מחייכות ומאפשרות לגברים שלהן לעשות כל דבר שהם רוצים. קדימה, תחרבן לי על הראש, לא אכפת לי, אני קול גירל. גברים באמת ובתמים מאמינים שנשים כאלה קיימות, אולי כי כל כך הרבה נשים מעמידות פנים שהן הקול גירל".
כדי להבין למה כאישה צעירה הייתי כל כך להוטה "לא להיות כמו בנות אחרות", צריך להבין את עומק ההשפעה של הפטריארכיה על החברה. תכירו את המונח הפנמת שנאת נשים או – internalized misogyny. לפי המונח הזה, כל אחד ואחת יכולים להפגין סימנים של סקסיזם ושנאת נשים, גם באופן לא מודע, כתוצאה משנים של דיכוי נשי וחשיפה למסרים הללו מגיל צעיר.
אם אתן מרגישות לפעמים שאלו דווקא הנשים שנוטות להגדיר אותנו בצורה סטריאוטיפית, למשטר ולבקר את בחירות החיים שלנו – וזה גורם לכן להרגיש מבולבלות, כי הרי סיפרו לנו שגברים הם אלו שנוהגים כך כלפינו, דעו שזה לגמרי טבעי. זה לא רק מעיד עליהן, אלא זה מעיד באופן כללי על החברה שבה אנחנו חיות.
אנחנו כנשים, לא צריכות להגדיר את עצמנו כשונאות נשים אחרות באופן מופגן כדי להיות כאלה. בהחלט יכול להיות שגם אם עקרונית נהיה בעד שיוויון, השקפת העולם שלנו והמעשים שלנו יישקפו להיפך, ששנאת הנשים חלחלה גם אלינו, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרות – בדיוק כפי שקרה לי בצעירותי. למעשה, מדובר בהוכחה הניצחת לכך ששנאת נשים דומיננטית וקיימת: עובדה, היא משפיעה אפילו עלינו כנשים. אמנם מדובר בתוצר לוואי של מיזוגניה, אך ללא ספק מדובר בתוצר לוואי אפקטיבי במיוחד שבו הפנמנו את המסרים בצורה כל כך אפקטיבית, עד שאנחנו כבר עושות את זה בעצמנו, לעצמנו ולאחרות.
סימנים להפנמת שנאת נשים
+ גאווה בתכונות נשיות בלבד או גאווה בתכונות גבריות בלבד: אני כאמור הייתי גאה מאוד בתכונות הגבריות שלי אבל זה גם יכול לקרות להיפך. בכלל, ההכרה והגאווה בחלק מסוים של תכונות האופי שלנו הופך אותנו לדמות שטחית, לא מורכבת. להתגאות בתכונות או במאפיינים שנתפסים כנשיים בלבד, עלול לומר שאנחנו מרכזות את כל הערך שלנו בנראות שלנו, בכמה אנחנו חטובות, כמה אנחנו מתאמנות.
מהצד השני של הספקטרום יש אותי מודל 2006-2009 (ואולי אפילו לפני), מאמינה שלהיות רגישה זה לא מגניב, לבכות זה מצמרר וכל דבר שמתאפיין כ"נשי" הוא פשוט לא רלוונטי ולא משהו שאני רוצה לשייך אותי אליו. רידוד תכונות האופי בצורה כזו מבקשת להציג אותנו כקריקטורות ולא כא.נשים מורכבים שחווים הכל מהכל במשך שנים הייתי התגלמות הפטריארכיה ושנאת הנשים: הייתי כל כך עסוקה בלהוכיח שאני לא כמו נשים אחרות שאיבדתי חלקים מעצמי בתהליך, החלקים שהם רגישים, שאכפת להם, שהיום אני מחבקת אותם באהבה.
+ התנשאות כלפי נשים אחרות: זה שוב נגזר מרעיון הקול גירל. אנחנו מאמינות שאנחנו פתית שלג כל כך ייחודי, מופע כל כך חריג במין הביולוגי שלנו, עד שזה אוטומטית אומר שאנחנו מביטות מגבוה על כל הנשים האחרות וחושבות שהן נחותות לנו, כי נשים הן נחותות באופן כללי, רק שאנחנו היוצא מן הכלל.
+ סלאט שיימינג: זה החלק שהכי כואב והכי לא ברור בכל הקונספט של הפנמת שנאת נשים. איך זה שדווקא נשים מבקרות וממשטרות אותנו חיצונית? אז זה בהחלט קורה לצערי הרב. נשים יכולות לא להאמין לנשים אחרות או להטיל עליהן אשמה כשהן מתלוננות על פגיעה מינית, נשים יכולות לחשוב שנשים אחרות הן פרוצות כי בחרו להשתמש במיניות שלהן כפי שראו לנכון. נשים יכולות להדביק לנשים אחרות טייטלים כמו "פתייניות", "קלות", "בעלות סטנדרטים נמוכים", "נואשות", "מיניות מדי". זו גם הסיבה שבכל פעם שפגיעה מינית עולה לכותרות ואני עושה את הטעות הפטאלית של לקרוא פידבקים, אני רואה שיש נשים שנלהבות לא פחות מגברים, להאשים את המתלוננת ולהתיר את דמה.
+אשמה היא אינדיקציה מספר אחת לכך שאנחנו סובלות מהפנמת שנאת נשים, גם כלפי עצמנו. מכירות את הצורך להתנצל על הכל? יכול להיות שגם אתן כאלה. זה כבר מחלחל לשפת הדיבור שלנו, למיילים שלנו בעבודה, להתנהלות עם משפחה, עם בן זוג, עם קולגות, עם חברות. זה רלוונטי לחיים המקצועיים שלנו אבל גם לאופן שבו אנחנו אוכלות או מקיימות יחסי מין. אנחנו מרגישות אשמות על הכל: אשמות שאנחנו לא אוכלות בצורה "נשית" מספיק או רוצות משהו מסוים במיטה, אשמות שהבענו דיעה או ביקשנו משהו שרצינו. המשפט "סליחה על החפירה" או עצם הביטוי "חפרתי" מקוממים אותי כי הם בעיניי המהות של הפנמת שנאת נשים: אנחנו מרגישות צורך להתנצל וכמעט לבקש רשות על כך שהבענו את הדיעה שלנו באריכות. כמות הנשים שחולקות איתי אותם מרחבים וירטואליים, קוראות את התוכן שלי ובכל זאת מבקשות להתנצל בפניי כשהן פונות אליי באריכות על כך שהן "חופרות" מוכיחה לי שיש לנו עדיין דרך ארוכה מאוד לפנינו.
הפנמת שנאת נשים יכולה להסביר את שורש הבעיה: למה אנחנו ממשטרות? מבקרות? שופטות? שונאות? יחד עם זאת, ההסבר הזה לא מתיר לנו להתנער מאחריות אלא להיפך: הבנת מקור הבעיה מאפשרת לנו לעבוד עליה, להיות יותר מודעות אליה. להבין שזה לא טבעי עבורנו לשפוט אחרות, לא טבעי עבורנו לא להאמין לאחרות, לא כך נולדנו – ולכן הבחירה היא בידיים שלנו.