זו לא מקריות שבחרתי לפתוח את השנה החדשה במגזין עם פוסט על ניטראליות מחשבתית. עוד לפני שנצלול לעומק המושג אספר שזו גישת החיים שעזרה לי להפסיק לשפוט ולהלקות את עצמי כל הזמן ולכן הייתה מהפכנית בחיים שלי. אם יש משהו שאני מאחלת לקול גירלז שקוראות אותי, זה שתאמצו את הגישה הזו או לכל הפחות תהיו מודעות אליה ותנסו ליישם אותה (כמו כל דבר בחיים – זה תהליך) כי אני מבטיחה לכן שזה יאפשר לכן להביט בעצמכן בחמלה. כשכתבתי פוסט על בודי ניטראליות, זה בעצם שיקף רק חלק מהשקפת העולם הכללית שלי, שמלווה אותי לא רק בהקשר של דימוי גוף – אלא כל דבר שאני מרגישה וחווה.
המפה שאיתה אנחנו גדלות
מאז שהייתי צעירה היה לי מאוד ברור שיש מסלול שלפיו אני צריכה להתנהל ולחיות את חיי. אני קוראת לזה "מפה": כל אישה צעירה מקבלת מפה מלאה בנורמות חברתיות, ציפיות משפחתיות, סטיגמות, משטור, הסללה. המפה הזו מייצגת בעצם הכל חוץ מאשר את הרצונות שלה עצמה ולפיה היא אמורה להתנהל. אנחנו מקבלות את זה על עצמנו, כי אנחנו לא מכירות שום דבר אחר, כי לרוב לא מספרים לנו שאפשר אחרת ורצוי אחרת. לא אומרים לנו שזו הצעת הגשה שמבוססת על עשרות ולעתים מאות שנים של דיעות מיושנות ומקובעות.
לפי המפה שלי הייתי אמורה ללמוד משהו טכנולוגי, אבל לא להיות קרייריסטית מדי. לא להיות דעתנית מדי, בטח שלא לכתוב את הדיעות שלי. לטפח את עצמי ולשמור על הפיגורה, כדי להצליח להחזיק בבעל שלי. לא להיות שקועה מדי בחיי חברה ובטח שלא בחברויות קרובות, הן רק יסיחו את דעתי מטיפול במשפחה וכמובן – ילדים: שניים בדיוק, כי ילד אחד זה אגואיסטי אבל שלושה זה כבר מוגזם. מפה עם הנחיות מדויקות, אני לא יכולה להאשים אותה שהייתה מעורפלת.
איך אנחנו אמורות להתנהל?
עם המפה הזו צעדתי לעולם ובכל פעם שקול פנימי בי גרם לי להטיל ספק במה שכתוב בה ולנסות להבין את האמת שלי: חשתי פחד איום ונורא. חשתי חוסר יציבות, חשתי בדידות איומה, חשתי שהקרקע מתחת לרגליי נשמטת. אז גם התחילו ההלקאות העצמיות: ידעתי איך אני *אמורה* להיות וראיתי איך אני מתנהלת בפועל, בפער הזה בין מה שקורה במציאות לבין הדרך שבה הסלילו אותי, הייתה הרבה אי וודאות שגרמה לי להניח שאני הבעיה, שאני האשמה. ידעתי מה אני אמורה לעשות ובכל זאת בחרתי אחרת.
להוציא מהלקסיקון "צריכה" ו"אמורה"
עם הזמן גיליתי, שאחד הדברים שהכי קל לי לשלוט בהם, הוא האופן שבו אני מרגישה כלפי הבחירות והרגשות שלי. אין לנו שליטה על הרגשות שלנו, הם שם ואנחנו צריכות להיות מסוגלות להרגיש אותם במלואם. אין לנו גם תמיד שליטה על נסיבות החיים שלנו, אבל יש לנו שליטה על האופן שבו אנחנו מבקרות וחוות את התחושות שלנו. ככל שנמשטר אנחנו את עצמנו עם מילים כמו "צריכה" ו"אמורה", רק נשבש את הערך העצמי שלנו, את האינסטינקטים שלנו, את התחושות הטבעיות שלנו.
"הייתי כבר אמורה להיות נשואה", "היו אמורים להיות לי ילדים", "אני צריכה שיהיה לי גוף רזה", "אני צריכה לרצות סקס בתדירות מסוימת". כולנו אומרות לעצמנו את זה, לפעמים באופן קבוע. זו המפה שמהבהבת בראש שלנו ומדברת אותנו, וזה סימן שאנחנו מתקשות להשתחרר ממנה. זו ההבנה שהביקורת העצמית הזו לא מחשלת או מדרבנת, אלא היא מרסקת. ההבנה שאין חובה שכל הזמן נבקר את עצמנו, כי האלטרנטיבה לא אומרת שאנחנו עצלניות או יהירות. אין שום יהירות בהחלטה להפסיק להלקות את עצמנו, רק חמלה.
ביקורתיות כלפי רגשות
ביקורתיות עצמית מנסה למשטר ולשלוט ברגשות שלנו, במיוחד אם אלה רגשות שנתפסים כשליליים. כמה פעמים הייתן נבוכות מכך שבכיתן? או חשתן אשמה כי כעסתן? כמה פעמים אמרתן לעצמכן שאתן עושות ביג דיל מכלום והייתן כבר אמורות להתגבר על זה ולהמשיך הלאה? יש לנו נטייה להקרין כלפי עצמנו, את מה שאנחנו חושבות שאחרים יחוו אם יפגשו את קשת הרגשות החשופים שלנו: מבוכה, אי נוחות, רצון בריחוק. בפועל זו השלכה שלנו ואנחנו מדמיינות ופועלות לפי תרחישים שלא קרו עדיין.
ניטראליות מחשבתית לעומת זאת, אומרת שאנחנו מכירות במלוא הרגשות שלנו: אנחנו מכירות שהם קיימים, אנחנו מודעות להם, אנחנו מאפשרות להם להיות מבלי לשפוט או לבלום, מבלי לחשוב מה זה אומר עלינו ואיך זה מציג אותנו כלפי העולם. אנחנו לא משליכות את התחושות שלנו על הערך העצמי שלנו, אנחנו מביטות ברגשות בצורה ניטראלית ומבינות שזו תגובה הגיונית וטבעית לסיטואציות שונות בחיים, טבע אנושי.
איך עושים את זה בפועל?
כל סיטואציה שאליה אתן מגיעות בחיים, גם אם היא לא לשביעות רצונכן, כל רגש שאתן חוות – קודם כל תכירו בכך שזה המצב הנתון, זה מה שיש, זו המציאות שלכן. תאפשרו לעצמכן לחוות כל סיטואציה כפי שהיא, מתוך ההבנה שאתן מרגישות את מה שאתן מרגישות ואין תועלת להתרכז באופן שבו לדעתכן הייתן צריכות להתנהל או להרגיש. השתחררו מדמות הפאנטום הזו שנוהגת בצורה "הנכונה" בכל סיטואציה וחייה את החיים שלה "כמו שצריך" – אמרו בהדרגה שלום למפה הזו שלפיה אתן חושבות שצריך לחיות.
למרות כל הנאמר, זה לא אומר שכל סיטואציה בחיים שאליה אתן נקלעות אמורה לעורר בכן השלמה או שביעות רצון. הגיוני שנשתחרר מגישת ה"אני אמורה" ובכל זאת נרגיש לא מרוצות מהמקום שבו אנחנו נמצאות. זה בדיוק המקום לנתב את האנרגיה הזו של חוסר שביעות הרצון לסקרנות: לחקור, ללמוד, לנסות להבין איך אפשר לשפר את נסיבות החיים שלנו, איך להביא לתוצאה שתגרום לנו להרגיש אחרת. זכרו שבנסיבות אחרות, האנרגיה הזו כנראה הייתה הופכת למנגנון של ביקורת והלקאה עצמית – ואין בזה שום דבר אפקטיבי. נסו לשאול שאלות בונות ומועילות, במקום שאלות רטוריות כמו "למה אני כזו לא מוצלחת?".
יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולות לשלוט בהם, היכולת לשלוט באופן שבו אנחנו תופסות את הרגשות שלנו, הבחירות שלנו, החיים שלנו – היא יחסית קלה. אמנם זה תהליך, אבל זה מתחיל במודעות. בפעם הבאה שתרגישו לא טוב מנטאלית ותרצו לומר לעצמכן "את לא *אמורה* להרגיש ככה" ו"מה הבעיה שלך?", תיזכרו בפוסט הזה ובי, תיזכרו שאתן מבקרות את עצמכן בצורה לא מועילה ותשאפו לניטראליות מחשבתית.