הגעתי מבית שהיה בו מעט מאוד כסף, הוצאתי את עצמי מחובות, אני יזמית סלף מייד ובניתי את עצמי על סמך עבודה קשה ובלי עזרה מאחרים. כמה מהמם זה נשמע? כן, אין ספק שאני אוהבת מאוד את הנרטיב הזה שבניתי לעצמי. הבעיה עם הנרטיב הזה (שהוא אמנם נכון כשכותבים אותו כסיכום של עובדות בלבד), זו העובדה שהוא מתרכז רק בהיבטים המחמיאים בתהליך הצמיחה שלי וחסר בו אלמנט הכנות שמלווה את העשייה שלי בדרך כלל.
כי אם אני כנה עם עצמי, אציין שבנוסף לכל מה שנכתב כאן, עברתי שנים של מערכת יחסים חולנית עם כסף שהשאירה בי חותם עד עצם היום הזה עם משקעים שאני מתמודדת איתם גם עכשיו. אם אני בוחרת להיות כנה עם עצמי, אומר שבאתי מרקע שבו לא רק הורגשה היעדרותו של חינוך כלכלי תקין, אלא היה חינוך כלכלי פגום לגמרי שגרם לי לאבד לאורך כל חיי הבוגרים סכומי כסף שהיו יכולים לעשות דברים הרבה יותר משמעותיים עבורי.
הכל מתחיל בילדות
גם הסיפור שלי מתכתב באופן לא מפתיע עם הנכתב בפסקה הקודמת: ההורים שלי התגרשו בגיל 9, אבא שלי נעלם מהתמונה באופן מוחלט יחד עם התמיכה הכלכלית שסיפק ופתאום הבחנתי כיצד כסף הופך לאישיו בבית. הוא לא רק הפך לאישיו: הוא הפך לאיום יומיומי שאיתו התמודדנו. זה לא שהיינו רעבות לפת לחם, רחוק מכך, אבל אז הוטמע במשפחה שלי הקונספט של פיצוי באמצעות כסף וכתוצאה מכך ניהלנו אורח חיים גבוה משמעותית מההכנסות הזעומות שהיו לנו – וזה היה נתפס כנורמה. תמיד היה לי את הסלולרי הכי חדיש, בגדי מותגים וטיסות לחו"ל כל שנה, כך שמהתבוננות בי לעולם לא הייתן מנחשות שכל המותרות הללו נקנו על פארש.
מהר מאוד הגיעו חובות, מהר מאוד הגיעו גם רגשות אשם בעקבות כל קנייה מיותרת שעשינו, אך מה שנבנה לאט וכשכבה על גבי שכבה – הייתה מערכת היחסים המורכבת שלי עם כסף, שאותה אני מנהלת במובנים מסוימים עד עצם היום הזה. בגיל 20 המטען האדיר הזה הגיע לנקודת רתיחה ומצאתי את עצמי עוזבת את הבית לטובת חיים עצמאיים, בעיקר כתוצאה מבעיות כלכליות.
כסף במצב צבירה נזיל
בכל העשור הקודם של חיי, כסף היה מבחינתי בעל מצב צבירה נוזלי – בדיוק כשם שהוא נכנס, כך הוא יוצא. למרות שעל הנייר חייתי חיים צנועים יחסית: דירה שעליה שילמתי פחות מ-2000 ש"ח, חתונה שעלתה פחות מ-35,000 ש"ח, רכב שלא היה לנו, תואר שלא עשיתי – בכל זאת מצאתי את עצמי בחובות כספיים די משמעותיים. איך מצב כזה קורה לאור כל מה שתיארתי? "שיטת הפיצויים" אני קוראת לזה. השיטה שבה משתמשים בכסף כדי למלא כל בור רגשי שנפער בנו, כי כך הייתי רגילה מגיל 9 ועד עצם היום הזה.
מינוס הביא לחובות, חובות הביאו לאוברדראפט, הלוואות, ריביות מטורפות על הלוואות וכו'. למזלי מעולם לא הסתבכתי חוקית עם ההרגלים הכלכליים שלי, אבל את שני התקפי החרדה היחידים שחוויתי בחיי, חטפתי על רקע מצבי הכלכלי והעובדה שלא ידעתי מה לעשות כדי לכסות חובות ולהביא עוד כסף הביתה. אני מודה שעד היום מתהפכת לי הבטן כשאני חושבת על הסיטואציות האלו.
כך *באמת* יצאתי מהחובות
אז נכון שהצלחתי לצאת מהחובות אבל לא, לא עשיתי את זה בעצמי. החלק בסיפור שלי שאני לא מספרת, זה שלפני כמה שנים איחדתי סוף סוף ובחשש רב, את החשבון עם בן הזוג שלי. לצד אישיות נהדרת וחוש הומור בריא, הבאתי איתי לחשבון הבנק המשותף גם חובות, אותם התאפשר לי לאחד לכדי הלוואה אחת ולפרוס לתנאים ממש נוחים הודות לסטטוס העסקי בחשבון הבנק של בן זוגי.
אני לא גאה במיוחד בשלב הזה בסיפור שלי, אבל המציאות היא שהרבה אנשים בונים את העתיד הכלכלי שלהם באמצעות עזרה מבן הזוג ועזרה מהבית. הרי כולנו עובדות קשה מאוד, אז כשאנחנו אומרות שהצלחנו בזכות עבודה קשה, אנחנו בעצם משמיטות את החלק של העזרה שקיבלנו מגורמים חיצוניים שעזר לבסס את ההצלחה שלנו. כשזה הסיפור שאנחנו מספרות, אנחנו עושות עוול לאחרים כי החלק שבחרנו להשמיט מבושה או מאי נעימות, הוא בדיוק מה שגורם לאנשים אחרים לתהות למה הם לא מצליחים באותה מידה אם גם הם עובדים קשה?
אין ספק שאני נשמעת הרבה יותר "גירל בוס" כשלא מודעים לכך שהצלחתי לבנות את עצמי כלכלית רק בעקבות איחוד חשבונות עם בן הזוג שלי, אבל אלה החיים האמיתיים ובמציאות של ימינו ניסים לא קורים מעצמם. אמנם גם הוא לא היה מבוסס כלכלית באותו שלב, אבל עצם העובדה שהוא החליט שהוא נכנס לפרויקט הזה יחד איתי, איפשר לנו לצאת מהבוץ *שלי* *יחד*.
מצבי היום לעומת פעם
היום אני נמצאת בנקודה שבה אני מרוויחה הרבה כסף, לא נמצאת במינוס, שמה כספים בצד ודואגת לעתיד הכלכלי שלי. היום אני גם מכירה בכך שאם לא הייתי נמצאת במערכת יחסים זוגית, בטח לאור העובדה שתמיכה כלכלית מבית אין לי בכלל – סביר להניח שמצבי היה רע בהרבה. האם זה אומר שההתנהלות הכלכלית שלי היום נבונה? לא בהכרח ויש עוד הרבה היבטים בי שמחלימים לאט לאט עד היום.
אני נמצאת כרגע בשלב שבו אני קונה דברים בהתאם ליכולת הכלכלית שלי בדיוק מהמקום הזה – כי אני יכולה. אני מנסה לייעל את הקניות שלי כל הזמן, לבחון מה באמת משרת אותי לאורך זמן וכו', אבל עדיין מתקשה להשקיע בדברים שלא מסבים לי הנאה רק כאן ועכשיו, אלא יישרתו אותי לטווח ארוך. אם אני כנה עם עצמי, אני עדיין קונה דברים יפים כדי לפצות את הילדה ואת הנערה שהייתי. אני עדיין קונה דברים שנתפסים בעיניי כיפים ויוקרתיים, כי אני רוצה שייראו בי כאדם שלם למרות כל החסכים הרגשיים שנוצרו בי אז ומלווים אותי עד היום.
היום אני בעיקר מתרכזת בהכנסות, כלומר איך להגדיל את ההכנסות שלי ואת העסק שלי עוד ועוד – במקום לנהל טוב יותר את ההוצאות שלי. למעשה, אני רואה את הגדילה שלי רק כפונקציה של הגדלת הכנסות כשבפועל זה הרבה יותר נכון וכלכלי קודם כל לאזן את ההוצאות. אני מבינה שעד היום, עשר שנים פלוס לתוך חיי הבוגרים, אני עדיין מתנהלת כלכלית מתוך מקום רגשי אבל גם מבינה שזה תהליך בהתהוות.
היום אני מנסה להכניס את אלמנט החינוך הזה שלא היה נוכח בחיים שלי, כדי לנהל את עצמי בצורה נכונה יותר לטווח ארוך. זה גם עוזר להכניס היבט רציונלי למערכת יחסים שעד כה הייתה רגשית בלבד. אני מתנהלת מול רואת החשבון בעצמי, אני מפרישה כסף לפנסיה ולקרן השתלמות, אני מגישה את החשבוניות ועוסקת בגביית הכספים בעצמי. אלה דברים שנשמעים טריוויאליים, אבל עצם ההתעסקות בהם זרה לנשים רבות.
היום אני מנסה להיות רכה יותר עם עצמי, כי אחרי שנים של הלקאות עצמיות – אני מבינה שגם המקום שאליו הגעתי היום הוא מדהים וכל כך לא מובן מאליו. בקלות יכולתי להיות זו שהילדות שלה מכתיבה בצורה מוחלטת את ההתנהלות הכלכלית שלה עד היום. במקום זאת אני כבר נמצאת במקום שבו אני לא נשלטת על ידי העבר שלי. אני גאה בעסק שהצלחתי לבנות לעצמי ומפרנס אותי היום בכבוד – ובזוגיות ששרדה קשיים כלכליים מהותיים.
היום אני משתדלת להביט בהחלטות כלכליות של נשים אחרות מבלי להשליך על עצמי. אם אני רואה שמישהי קנתה נכס, או יצאה לחופשה ארוכה, או השקיעה במוצר יקר – אני מבינה שאנשים בדרך כלל לא מספרים מה מאפשר להם להתנהל כלכלית כפי שהם מתנהלים ומעבר לכך, סביר להניח שלכל אחת מאיתנו יש את מערכת היחסים שלה עם כסף ולכן זה לא תפקידי לשפוט אחרות.
היום אני מכירה בכך שאולי מבחינת השורה התחתונה בחשבון הבנק אני נמצאת בסטטוס של חופש כלכלי, אך מנטאלית אני עדיין רחוקה מכך. אני גם מכירה בכך שאני מנסה כל יום להתקרב לשם עוד יותר ומזכירה לעצמי את המטרה הזו גם בימים שבהם אני הולכת צעד לאחור (גם זה קורה).
אני מאחלת לכולנו חופש כלכלי ועצמאות אמיתית, אתן יותר ממוזמנות לפרט בפוסט את המסע הכלכלי שלכן.