כמה מכן מרגישות שיש לכן דחף מיני נמוך ומרגישות מודעות לגבי זה? אשמות? חושבות שזה הופך אתכן לנשים לא טובות מספיק לבני הזוג שלכן? מה אם הייתי מספרת לכן שאין דבר כזה דחף מיני, זה לא קיים? הפטריארכיה רוצה לגרום לנו לחשוב שזה קיים וספציפית – רוצה לגרום לנו לחשוב שלנו כנשים יש דחף מיני נמוך יותר מגברים אבל זה פשוט לא נכון, מיתוס, עוד נקודת מבט תרבותית שחלחלה לתוכנו לאורך השנים שאין לה בפועל שום גיבוי על ידי המדע.
כך הרגשתי כשקראתי על זה לראשונה בחיי לפני כמה שבועות בספר Come As You Are של ד"ר אמילי נגוסקי. המשכתי להרגיש כך כשקראתי את הספר Mind The Gap של ד"ר קארן גורני וכשצפיתי בסרטון של האנה וויטון, מחנכת מינית בבריטניה שעסקה בנושא הזה בדיוק – בזמן שהייתי בשיא של הפנמת ההבנה הזו. "אני חייבת להביא את המידע הזה לנשים אחרות", אמרתי לעצמי, כי אני יודעת עד כמה אשמה לגבי חיי המין שלנו מעסיקה ולעתים אפילו מנהלת את חייהן של נשים רבות, בייחוד כאלה הנמצאות בקשר מונוגמטי והטרוסקסואלי.
אין דבר כזה דחף מיני
הסיבה לכך שחשבנו שדחף מיני קיים, לא נובעת רק מהבניות חברתיות אלא גם כתוצאה ממחקרים לא מדויקים שבוצעו לפני כמה עשרות שנים. תחום החקר המיני הוא מרתק וממשיך להתפתח כל הזמן: חוקרים ובעיקר חוקרות (לא מפתיע אתכן, נכון?) הגיעו למסקנות פורצות דרך בעשרים השנים האחרונות, אך במחקרים שנעשו לפני כן, בשנות החמישים והשישים, נוצרה ההבנה המוטעית שסקס אכן מבוסס על דחף מיני. ההגדרה של סקס כ"דחף" הייתה משמעותית כי הקבילו את זה לכל מיני צרכים אחרים שיש לנו, כמו לאכול, לישון ולשתות. כשאנחנו צמאות נעשה הכל כדי להרוות את הצימאון שלנו, זה דחף הישרדותי וכך היה נהוג לחשוב גם לגבי סקס.
תוסיפו לזה גם את ההבנייה החברתית לפיה גבר שלא עושה סקס הרבה זמן או שמישהי מתחילה איתו אקט מיני אבל לא מסיימת – גורמת לו לקבל ביצים כחולות (הבהרה: יש גברים שחווים כאבים כתוצאה מגודש באשכים ובערמונית, ההתייחסות ל"ביצים כחולות" בפוסט היא תרבותית, כסלנג שמשתמשים בו לתיאור מצב שבו אקט מיני לא הגיע לסיומו ולא כמצב רפואי) וקיבלתן את הדחף המיני כמו תורה מסיני: צורך בסיסי ביותר, בעיקר אצל גברים, שאנחנו כנשים מוכרחות לדאוג לספק עבורם , אחרי הכל – זה עניין הישרדותי של ממש. מעניין אגב שנשים מעולם לא תוארו כבעלות "שחלות כחולות" כשלא קיבלו את מבוקשן, זאת למרות שרק 18% מנשים המקיימות מין הטרוסקסואלי מזדמן גומרות במהלכו, אבל זה הכל חלק מהנרטיב לפיו מין הטרוסקסואלי מותאם יותר לגברים ולכן הרבה יותר חשוב שגברים ייגמרו ממנו ולא נשים.
אנחנו סוטות כאן מהנושא ועוד נחזור אליו בהמשך, אבל מה שהתגלה זה שאין דבר כזה דחף מיני. זה לא דחף, זה לא צורך קיומי. אנשים מתים ממגיפות, מרעב, מתאונות – עוד לא קרה שדיווחו בחדשות על בן מנתניה שמת כי אשתו "לא נתנה לו" או אורי מצפון תל אביב עליו השלום, שהלך לעולמו כי במשך חודשים לא הצליח להשיג סקס דרך טינדר. סקס זו מערכת חיזוקים חיובית, כלומר ככל שנעים לנו, כך אנחנו רוצות יותר מזה.
אתן יכולות לשים לב לזה בעצמכן: אם אתן עושות סקס טוב, המוח שלכן מבין שזו חוויה מתגמלת ולכן הוא רוצה יותר ממנו, כלומר ככל שאתן עושות יותר סקס טוב – אתן רוצות יותר סקס טוב. בתקופות שבהן אני לא עושה סקס, אני מוצאת את עצמי לא חושבת על סקס בכלל, כי זה לא מעסיק אותי, כי אני יוצאת מה"לופ" של להתעסק בזה. זו מערכת תגמולים, במקום מערכת צרכים הישרדותית – יהיה תגמול חיובי, נרצה סקס. לא יהיה תגמול חיובי? (למשל סקס כואב, לא מספק, סקס שנועד לספק את הגבר בלבד) – לא נרצה סקס. תשוקה מציתה סקרנות לחקור ולקבל עוד, היא לא מציתה תחושה של חסך. זה נשמע די הגיוני, לא?
אין דבר כזה דחף מיני נמוך
אם אתן חושבות שיש בעיה בחיי המין שלכן שנובעת מכך שיש לכן דחף מיני נמוך, אז דעו שאתן מצמידות לעצמכן תוויות וגם זו לא אשמתכן, כי החברה הרגילה אותנו לחשוב במונחים כאלה. בפועל, אין דבר כזה דחף מיני נמוך, לא קיים. ייתכן שאתן רוצות מין בתדירות נמוכה יותר ובמקרים כאלה, יש לבחון מה זו תדירות נמוכה יותר? הרגילו אותנו גם לחשוב שתדירות הזהב לחיי מין טובים זה שלוש פעמים בשבוע, גם בקשר מונוגמי. אני קוראת לזה בולשיט, כי אני מעדיפה לעשות סקס פעם בשבוע או שבועיים שיהיה טוב ואגמור בו, מאשר לעשות שלוש פעמים בשבוע סקס שמבוסס על חדירה בלבד ויאללה גמרנו (כלומר הוא גמר, אני לא).
הדבר הנוסף שצריך להבין הוא שרק 20% מהנשים חוות תשוקה במין באופן ספונטני, זה הכל. זאת אומרת ששמונה מתוך עשר נשים לא חיות את חייהן כשתשוקה מופעלת אצלהן בפתאומיות בלי שום הכנה מוקדמת, זה קורה בעיקר בפנטזיות ובסרטי פורנו. אצל רובנו המוחלט תשוקה היא מנגנון תגובתי וככזה, הוא מנגנון שמצריך מודעות ועבודה.
המוח שלנו חכם: אם הוא יודע מראש שמצפה לנו סקס לא נעים, סקס כואב, סקס לא מתחשב, סקס שלא מביא להנאה, סקס שלא נוצרת בו אינטימיות – הוא לא יאפשר לגירוי הפיזי שאנחנו מרגישות להפוך לתשוקה של ממש שיכולה להוביל לסקס. מעבר לכך שנשים לא נוטות לחוות תשוקה ספונטנית אלא תשוקה שמגיעה כתגובה לגירוי, לא תמיד יש התאמה בין הגירוי שהגוף שלנו מרגיש לבין היכולת להפוך את זה לתשוקה במוח. גברים אגב, חווים יותר מקרים של תשוקה ספונטנית ויש להם גם יותר התאמה בין הגירוי בגוף לבין התשוקה במוח.
מה הסיבה שבגללה תחושת גירוי בגוף לא הופכת לבסוף לתשוקה במוח? יש אינספור סיבות וכדי להבין אותן לעומק, אנחנו צריכות להבין על מה אנחנו חושבות כשאנחנו חיות בתוך הראש שלנו. אולי אלה בעיות של דימוי גוף? אולי זה סטרס עם העבודה? עייפות כרונית? אולי זו העובדה שאנחנו לא מגדירות סקס בסדר העדיפויות שלנו ולכן מחשבות טורדניות ולא רצויות תמיד חודרות לראש כשאנחנו שוקלות אפילו את האופציה לקיים מין? גם גברים חשופים לבעיות דימוי גוף ולמחשבות איך הגוף שלהם נראה תוך כדי סקס, אבל לא באותה ממידה כמו נשים, לכן גם חוסר ההתאמה בין הגירוי הגופני לבין התשוקה שמופעלת במוח שלנו – היא מאוד נפוצה. גם שינויים הורמונליים שהגוף שלנו עובר כל חודש (זוכרות את שלבי המחזור שעליהם דיברנו?) ולאורך החיים, יכולים בהחלט להוות השפעה על כך.
למה אנחנו ממשיכות לשפוט את עצמנו?
רוזמרי בסון היא החוקרת שגרמה לנו להבין לעומק מה זו תשוקה ולמה דחף מיני לא קיים. היא פרסמה מחקר פורץ דרך ב-2002 אבל לא הרבה השתנה מאז: אותם מיתוסים עדיין קיימים ואנחנו ממשיכות לשפוט את עצמנו ולהרגיש אשמות בגללם, על אף שהתגלה שהם בכלל לא רלוונטיים מבחינה מדעית. למה? כי לא מדברים על זה. לא מדברים על מיניות, לא מדברים על סקס טוב, לא מדברים תשוקה. מצפים שתשוקה תהיה כמו כפתור שלוחצים עליו כדי שתפעל, למרות שבכל היבט אחר בחיים שלנו אנחנו מבינות שכדי להשיג מטרה – אנחנו צריכות להשקיע בה זמן, משאבים ועדיפויות. הרי אם נרצה לקיים אורח חיים בריא, לא נצפה שזה יקרה מעצמו, נכון? אז למה כולנו, נשים וגברים, מצפים שזה יקרה עם חיי המין שלנו?
למה קל לנו יותר לתייג את עצמנו כבעלת דחף מיני נמוך, כפריג'דריות, כנשים לא לוהטות מספיק במיטה במקום לנסות להבין את בסיס הסיבה שבגללה פשוט לא בא לנו סקס? אנחנו מעדיפות לחשוב על זה כחלק טבעי מ"דעיכת" החיים והקשר מונוגמי ארוך טווח אבל זה פשוט לא נכון, כי המוח יודע להגיב לדברים שעושים לו טוב גם אחרי שנתיים, חמש שנים, עשר שנים ועשרים שנות זוגיות.
דחף מיני והפטריארכיה
הו, הפטריארכיה. כמה אוהבים לספר לנו שגברים פשוט רוצים סקס יותר מנשים, נכון? מספרים לנו שהנאה נשית מורכבת יותר מהנאה גברית, שלהגיע לאורגזמה נשית זה ביג דיל בעוד להגיע לגמירה גברית זה מאוד ישיר ופשוט. ובכן, כל זה לא נכון. נשים רוצות סקס כמו גברים, אבל כבר למדנו שהן בדרך כלל לא רוצות סקס ספונטנית ולא תמיד יש התאמה בין מה שהגוף מזהה כרלוונטי מבחינה מינית לבין מה שהמוח מזהה כתשוקה שיכולה להפוך לסקס.
חשוב להבין את ההבדל הזה, כי זו הסיבה שלעתים המוח שלנו רוצה סקס אבל אנחנו לא רטובות (בשביל זה יש חומר סיכה) או הסיבה שבגללה לא בא לנו סקס אבל אנחנו מרגישות רטיבות – הגוף שלנו זיהה משהו רלוונטי מינית ואנחנו לא. לא תמיד בא לנו לממש את מה שהגוף שלנו זיהה כרלוונטי מבחינה מינית, לעתים זה לא רלוונטי לנו, לפעמים זה לא מתאים. לפעמים פנטזיות שעושות לנו גירוי בגוף הן בכלל לא פנטזיות שיש לנו רצון לממש. זו הסיבה שחשוב לתת את הדעת רק למילים שאנחנו אומרות ולא לאופן שבו הגוף שלנו מתנהג. גברים לא צריכים לדעת "לקרוא" את הגוף שלנו, כי לעתים יש חוסר התאמה בין האופן שבו הוא מגיב לבין הרצונות האמיתיים שלנו – אלא להקשיב למה שאנחנו אומרות, זה עד כדי כך פשוט.
הבענו רצון בסקס אבל אנחנו ממש לא רטובות? קחו את המילה שלנו לגבי זה והשתמשו בחומר סיכה. חושבים שרטיבות היא אינדיקציה לכך שהגוף רוצה סקס אבל אנחנו לא מספרות? אין דבר כזה. אין דבר כזה. אין דבר כזה. אני לא יכולה להדגיש מספיק עד כמה כל תגובה פיזיולוגית של הגוף, אלא אם כן היא מלווה בהסכמה מפורשת – לא מעניקה אישור לקיומו של אקט מיני.
היות וכל מה שידענו לגבי דחף מיני הוא מיתוס, גם אצל נשים וגם אצל גברים – זה גורם לנרטיב לפיו גברים צריכים לספק את הצרכים המיניים שלהם ויהי מה – להתפורר. גברים יכולים להסתדר בלי סקס בדיוק כמו שגם אנחנו יכולות. לעשות סקס עם גבר זו לא פעולה המקבילה להשקיית אדם שסובל מצימאון קשה או להאכיל אדם שסובל מרעב.
לעומת זאת, שמעתי את זה יותר ויותר לאחרונה גם מזרמים פמיניסטיים בארץ: הטענה שבכלל לא צריך לתת מקום להסכמה, כי הסכמה היא פאסיבית, אלא לדבר במונחים של רצון ותשוקה בוערת. בעוד שאני מבינה את הרעיון העקרוני שמאחורי האמירה הזו בימים הללו, כאשר כל יום שומעים על אישה נוספת שעברה תקיפה מינית, חשוב לומר שמבחינה מדעית יש דבר כזה הסכמה נשית ויש מקום להסכמה נשית בחיי המין.
היות ונשים לא חוות לרוב תשוקה ספונטנית אלא תגובתית, אם מנסים ליזום איתנו סקס, זה המקום שלנו להגיב ולהסכים אם נרצה – גם אם אנחנו לא מרגישות באותו רגע תשוקה בוערת לסקס.
הסכמה מפורשת מעניקה גם לנו את האפשרות לבחון את השטח ולהחליט האם אנחנו רוצות שהגירוי הפיזי שאנחנו מרגישות כרגע יהפוך לתשוקה והאם אפשר להפוך את זה לסקס. לכן חשוב לזכור: הסכמה זה לא דבר רע או פאסיבי, הסכמה היא חלק טבעי ממנגנון הפעולה שלנו ושל המוח שלנו כשאנחנו רוצות לבחון את המוכנות שלנו לסקס. היות ותשוקה לא מופעלת על ידי כפתור, הסכמה בהחלט יכולה להיות חלק מהתהליך, אך היא צריכה להיות הסכמה מפורשת.
הסכמה אגב, לא אומרת שבהכרח יקרה סקס, או שיקרה סקס בצורה מסוימת, או שיקרה סקס עם חדירה, או שיקרה סקס שבסיומו הגבר יגמור – הסכמה היא האפשרות לבחון יצירת סיטואציה מינית שיכולה להוביל לסקס. גם אם הסכמתן באופן עקרוני לבחון אפשרות לסקס, זו זכותכן המלאה להפסיק בכל רגע נתון. הגבר שלכן לא יישאר עם "ביצים כחולות" אם תפסיקו והוא בוודאי לא ימות מזה.
על מה נדבר בפרקים הבאים?
הבנה מדעית של הסקס בהכרח עוזרת לשיפור חיי המין, בין אם מתוך עצם ההבנה שכל מה שידענו על סקס עד עכשיו לא נכון ובין אם בגלל שהיא מעניקה כלים שיכולים באופן פרקטי לשפר את ההנאה שלנו ממין. לשפר את האופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו כנשים מיניות, לשפר את מה שידענו על הדחף המיני שלנו – אומר גם לשפר את תחושת הזהות והערך העצמי שלנו, מה שהמגזין עוסק בו כבר שנים.
לכן, בפרקים הבאים נדבר על מה זה סקס טוב, נדבר על צעדים מעשיים שבאמצעותם אפשר לשפר את חיי המין ונדבר גם על הצד השני: מה עושות כשאנחנו מרגישות כל זמן לחץ סמוי "לבצע את העבודה" ולעשות סקס, טרמינולוגיה ששמעתי לא פעם, כשבפועל פשוט לא מתחשק לנו מכל הסיבות שהזכרנו בפוסט.