השיטה של מארי קונדו אומרת שאנחנו אמורות לעשות דילקאטר, כלומר להוציא מחיינו, כל פריט שלא מעורר בנו תחושת שמחה. אני מודה שמעולם לא התחברתי לגישה הזו כל כך, כי אני חושבת שלעתים ההחלטה מאחורי הפריטים שאנחנו מחליטות לשמור היא עמוקה יותר מאשר האם היא מעוררת בנו שמחה. בכלל, שמחה בעיניי זו תחושה סובייקטיבית ומגיע השלב לשאול מתי התחושה הזו ריאלית או לא.
אני אומרת שהרבה פעמים הפריטים שנמצאים אצלנו במלתחה או בבית מכבידים עלינו כי הם מהווים תוצר של האדם שנרצה להיות ולרוב של הציפיה לגבינו מהחברה. אתן בטח חושבות: הלו? זה כולה סטאף, לא צריך לייחס לזה חשיבות כל כך תהומית. יחד עם זאת, אני חושבת שדיקלאטר זה דווקא כן עניין רציני כי הרבה פעמים דיקלאטר חיצוני של חפצים – הוא גם דיקלאטר של הנפש.
מי אנחנו לעומת מי שאנחנו רוצות להיות?
לכל אחת יש את התחום האישי שלה שבו היא מדמיינת ורוצה להפוך למישהי אחרת: חלקנו מדמיינות שאנחנו הטיפוס הזה שקם ב-06:00 לריצה או לעשות יוגה, חלקנו רוצות לרדת מידה, אנחנו רוצות להתחיל להיות בשלניות. יש לציין שהמטרות הללו אינן תלושות מהמציאות כמובן אך אם קנינו אקססוריז, בגדים ואפילו מוצרים חשמליים שנועדו לקרב אותנו אליהן מבלי שעשינו בהם שימוש – סימן שאנחנו צריכות לעשות דיקלאטר קודם כל לפנטזיה הזו.
אגב, הפנטזיה הזו היא לחלוטין לא אשמתנו. החברה מצפה שנהיה חטובות, נשות קריירה, נתחזק משק בית, נטפל בילדים ונהיה טובות במיטה. לתחושתי סף הציפיות מאישה בעידן המודרני מעולם לא היה גבוה כפי שהוא כעת ולכן ייתכן מאוד שקנינו את הגאדג'טים למטבח או ליוגה כי באמת ובתמים האמנו באימג' שיצרנו לעצמנו וכי זה האימג' שגורמים לנו לרצות להאמין בו.
הזכות לשחרר בלי להתנצל
דיקלטאר הוא בעיניי הזכות לשחרר את הדמות שחשבת שאת רוצה להיות ולהבין מי את באמת. דיקלאטר בעיניי הוא קודם כל להכיר במי שאת בלי להתנצל ובהתאם לכך לשחרר את החפצים שלא תואמים את הנרטיב האמיתי שלך ולא זה שיצרת לעצמך. מבלי לעשות את זה, יכול להיות שתעדיפי לשמור את החפצים הללו כי הם מעוררים בך אשליית אופטימיות , אך כשתנתחי את הרצונות שלך תביני שהם בסך הכל השתקפות של ציפיות מחמירות מדי שלך כלפי עצמך.
האמת לאמיתה היא שאת לא חייבת להשקיע בעשרות מוצרי איפור אם אין לך חשק להתאפר על הבוקר ואת לא צריכה לקנות מזרן יוגה אם את לא באמת נהנית מיוגה או להשקיע בבלנדר אם שייקים לא עושים לך את זה. את גם לא חייבת לשמור בגדים במידה שקטנה ממך כי אין שום חובה שתחזרי למידה הזו. מהרגע שתעניקי לעצמך את החופש להיות מי שאת, תרגישי שהחפצים שסימנו עבורך את מי שרצית להיות לפתע מעיקים – ותרצי לעשות להם דיקלאטר במקום לשמור אותם "למקרה ש…".
זה ממש לא משנה מאיזה סיבה לא רצית לעסוק בפעילויות שלשמן רכשת פריטים מסוימים או איזה תרחישים דמיינת בעיניי רוחך כשקנית אותם. אם לא השתמשת במיקסר שקנית כי אין לך זמן לבשל או אם כבר יש לך פנאי – את מעדיפה להזמין טייק אוואי, נחשי מה? זו זכותך. אם לא התמדת בסוף עם היוגה כי מצאת משהו אחר שעושה לך טוב או כי החלטת שזה לא מתאים לך – זכותך! אם קנית בגד חוף מהמם כי דמיינת שתצאי לחופשה אקזוטית אבל בסופו של דבר הצלחת "להשחיל" וויקאנד באירופה כי אין לך באמת זמן לחופשה ארוכה? זכותך!
בעיניי כל עוד אנחנו שומרות את הפריטים, אנחנו סוג של מתנצלות באופן לא מודע על כל מה שלא השלמנו ולא הצלחנו להתמיד בו, לכן לאקט השחרור הזה – קודם מהפנטזיה ואז מהחפצים שנלווים אליה, יש משמעות כל כך משחררת. תמיד תאמרו לעצמכן שאתן עושות את מה שאתן עושות וזה לגמרי מספיק טוב, אין שום חובה שנספיק הכל ונעשה הכל בבת אחת.
גם אני בעולם מקביל מתרגלת יוגה ומדיטציה כמה פעמים בשבוע, יוצאת עם הכלבות שלי לטיולים ממש ארוכים באמצע היום, קוראת לפחות שני ספרים בחודש ובעלת מלתחה מינימליסטית ומהודקת. במציאות אני גרסה קצת פחות מלוטשת אבל לא פחות מעולה ואגב, אם אני עושה מלכתחילה קניות מתוך מקום מאפשר עבור מי שאני באמת, כך אני גם מפסיקה לעשות שופינג לדמות שיצרתי לעצמי אלא לצרכים ולרצונות האמיתיים שלי.
קרה לכן שעשיתן שופינג לדמות שהיא לא באמת אתן? מוזמנות לשתף את החוויה שלכן בתגובות.