אם פעם סיפורי סינדרלה מצליחים היו מה שעושה לנו את זה, היום במסגרת תרבות ה- "Hustle", מה שעושה לנו את זה הם בעיקר אנשים שעובדים קשה כדי להצליח ועושים את זה מסביב לשעון ללא הפסקה. לעבוד עד כדי שאנחנו מותשים פיזית ומנטאלית הוא הסמל הסטטוס החדש ואם יש לנו גם סמלי סטטוס פיזיים כדי לגבות את העבודה הקשה איתם – זה בונוס נחמד אך לא העיקר.
למעשה, הדבר היחידי שמשחק כאן תפקיד הוא כמה זמן לא נשאר לנו: לפנאי, למנוחה, לשינה, לאכילה. כתוצאה מכך האנשים היחידים שיכולים להרשות לעצמם לא לעבוד קשה לפי התפיסה הזו הם אנשים עצלנים, לא יצירתיים או עניים – כאלה שאין להם שום דרך להגדיל משמעותית את ההכנסה שלהם באמצעות עבודה קשה גם אם יינסו. לכל השאר אין תירוצים כי לפי תרבות ה-Hustle אנחנו נמצאים כאן כדי לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה.
התמונה באדיבות Refinery29
מה זה זמן פנוי?
התרבות הנוכחית מכתיבה לנו לנסות לעשות כסף מכל תחביב שלנו. לראייה: אם את יוצרת תוכן רק למען הפאן, את סוג של פייל בסטנדרטים מסוימים. עלייך לנצל את כל התחביבים שלך כדי לייצר לעצמך הכנסות נוספות ולחשוב איך את מצליחה להמיר גם את החופשות ואת הסופ"שים שלך לכדי עבודה מכניסה. תרבות ה-Hustle מכתיבה לנו לעבוד ויהי מה, גם אם אנחנו חולים, מבלי לקחת רגע פנוי לעצמנו כדי להחלים. גם אני, פחות משנתיים אחורה, חשתי גאווה אמיתית על כך שהמשכתי לתפקד גם עם יד שבורה וחשתי אשמה איומה על הפעמים שהכאבים הכניעו אותי ופיזית לא היה שום דבר שיכולתי לעשות חוץ מלשכב במיטה.
גארי ווינרצ'וק עצמו, הגורו של כל היזמים, אמר שעלינו לנצל כל פיסת אנרגיה שנותרה לנו כדי לייצר תפוקה. זו גם הסיבה שבגללה מקומות עבודה מחפשים לשכור עובדים עם אש בעיניים ודרייב בבטן, כל מיני סופרלטיבים דרמטיים שנועדו לשקף ברוב המקרים עבודות סטנדרטיות של 9 עד 6 בשכר לא מתגמל מספיק. זו הסיבה שבגללה אנחנו רוצות להזדהות כגירל בוס, אחת כזו שלא מאפשרת לשום דבר למנוע ממנה לעבוד. זו הסיבה שנוצרה תרבות שלמה המקדשת עבודה הרבה מעבר לגבולות היכולת שלנו באמצעות מרצ'נדייז ומשפטי השראה מעצימים בפינטרסט.
זו תרמית
היום כולנו יכולות להיות מנכ"ליות, יזמיות וגירל בוס במינוי עצמי, אבל האמת היא שלעבוד עוד שעות ביממה כשאת נמצאת באפיסת כוחות לא תביא אותך לתפוקה גבוהה יותר בהכרח וההילה סביב יזמות גורמת להרבה אנשים לחשוב שיגיעו לאותו סטטוס אם רק יהיו עסוקים באותה מידה. הבעיה היא שלא כל האמת מוצגת מבעד לאשליית היזמות הזו.
אנשים לא מדברים על הפריבלגיות שבאו איתם מבית, לא חושפים את הקשיים בביצוע החלטות ולקיחת סיכונים כלכליים שלא תמיד מוכיחים את עצמם, לא מדברים על המחיר שיש בתעוזה הזו. מה שאנחנו כן רואים אלה סטטוסים על כמה קשה היזמים מסביבנו עובדים, כמה הם אוהבים את העבודה שלהם ובהנחה שהעבודה הזו גם השתלמה להם – איזה בית מפואר יש להם (או רכב יוקרתי, או תיק מעצבים).
בדיוק מהסיבה הזו אני מאמינה שצריך להשאיר מקום לדבר על האמת מאחורי הקלעים: על הפרטים הלא סקסיים, על הימים שבהם אני לא משתתפת בכנס עם תג שם מהודר משלי או מגיעה להשקה נוצצת. זו הסיבה שבגללה אני בוחרת לדבר על העבודה מול המחשב, על כתיבת התוכן, על הגבייה מהלקוחות, על הספקות העצמיים, על הצורך לחשוב על עוד ועוד אפיקי הכנסה כדי לייצר משכורת קבועה שאפשר לחיות ממנה.
התמונה הריאלית הזו אמנם פחות זוהרת ולא נגועה בהילת היזמות שאנחנו כל כך חולמות עליה, אבל לפחות היא מציגה את המציאות כפי שהיא: כך שמי שתרצה לחוות את זה גם תדע למה היא נכנסת, לטוב ולרע. תרבות ה- Hustle מכתיבה לנו לשמור על קשר שתיקה סביב כשלונות, לעולם לא לדבר עליהם, גם לא בדיעבד. להתעלם מהנוכחות שלהם לחלוטין.
התמונה באדיבות המעצבת אנה הארד (הקליקו כאן)
האמת היא שמהכשלונות הכי מהותיים בעסק שלי למדתי הכי הרבה. התחלתי את הדרך העצמאית שלי בגלגול הנוכחי בשנת 2016 ומהר מאוד הגעתי לרמת הכנסות גבוהה בכך שהצעתי ריטיינרים גדולים ומפוארים ללקוחות שלי, ריטיינרים שהיה קושי למדוד אותם במבחן התוצאה. לקוחה גדולה שתחושת הבטן שלי אמרה לי לגביה שעבודה איתה היא טעות – עזבה ואחריה עזבו עוד לקוחות כמו מגדל קלפים שקרס עליי. פתאום מצאתי את עצמי מפחדת מאוד ומטילה ספק ביכולת להצדיק את קיומי בתור עצמאית.
אילו מישהו היה מושיב ומסביר לי שהשנה הראשונה של העסק היא קשה, אבל לא במובן של ססמאות אלא מה זה אומר ברמת הפרקטיקה – כנראה שהייתה עוברת עליי שנה פחות מחורבנת ולכן אני בוחרת להיות הקול הזה שאומר לכן: כולנו נכשלות, לפעמים בצורה שמצריכה זמן התאוששות. נחשו מה? זה חלק מהקיום שלנו וכל מי שמשדר לכן הצלחה ויזמות מבריקה כל הזמן, בהכרח לא חושף פניכן את ההיבטים האחרים בעשייה הזו.
אני לא עושה כסף בצורה פאסיבית, כשאני מרוויחה כסף – זה כי אני עובדת באופן פעיל כדי להרוויח אותו. כשאתן רואות אותי מסתובבת בבתי קפה, זה רק כי קמתי השכם בבוקר לעבוד או כי סיימתי את כל המשימות שלי מוקדם ביום לפני. אני לא סיפור הצלחה מטאורית בין לילה: אני עובדת על בניית המותג שלי כבר עשור ואני עדיין לא נמצאת היכן שאני רוצה להיות, רק בדרך לשם.
גם כשאני לא עובדת על המחשב, הראש שלי תמיד מריץ רעיונות חדשים להכניס כסף ולפעמים מפחיד מאוד לחשוב במה זה כרוך להוציא את הרעיונות האלו לפועל. במקביל, אני גם מאפשרת לעצמי זמן יותר ויותר לנוח, לקחת מרחק, להחלים אם אני חולה, להיות עם עצמי אם אני שחוקה. זו המציאות מאחורי ניהול עסק, זו המשמעות של להיות יזמית – וזה הרבה יותר מטייטל בביו.