שחיקה, נושא שלא מדברים עליו מספיק. בתחום שלי אפילו יש חוסר נעימות לדבר על זה, כי זה מרגיש כמו הדבר הכי פריבלגי בעולם להתלונן על שחיקה כשאת עוסקת במה שאת באמת ובתמים אוהבת.
תחושת האשמה הזו סביב השחיקה היא תוצאה של תרבות העבודה שלנו. מכירות את הביטוי "מי שעובד במה שהוא אוהב לא מרגיש שהוא עובד יום בחייו"? לדעתי זה משפט שמנציח תרבות מאוד רעילה שמקדשת וממסגרת את הרעיון לפיו כל עוד עובדים במה שאוהבים – אפשר ורצוי לעבוד בלי סוף. אנחנו חיות בחברה שבה לשדר שאנחנו עמוסות עד כדי קריסה זה קונספט שמעורר הערכה ואם הייתי צריכה לנחש, הייתי גם אומרת שהרבה מאיתנו משדרות שאנחנו אפילו עמוסות מכפי שאנחנו באמת, הכל בשם התדמית המצליחנית.
כשאנחנו מדברות על שחיקה, זה מרגיש כאילו אנחנו מסמנות שזה גדול עלינו, שאנחנו נמצאות על סף כניעה. לכן נוטים לייחס את השחיקה כקונספט שהמציאו מלניאלז אבל זו המציאות: אנחנו עובדות כיום יותר שעות מאשר אי פעם עבדנו. בדיוק מהסיבה הזו אני חושבת שבתקופה הזו שבה אנחנו חיות, שחיקה היא קונספט בלתי נמנע וטבעי שניתקל בו שוב ושוב אחת לכמה זמן.

שחיקה מהי?

אני יודעת שלמושג "שחיקה" יש קונוטציות שליליות אבל בעיניי זה הכל עניין של נקודת מבט. שחיקה היא הדרך של המוח והגוף שלנו להזכיר לנו שאנחנו בסך הכל בני אדם כשאנחנו נמצאות עמוק במירוץ החיים. שחיקה היא הדרך שלנו לסמן שאנחנו צריכות שינוי. שחיקה זו הדרך שלנו לדעת שעשינו את המקסימום כדי לחקור את הגבולות שלנו במשימות היום יום ועכשיו צריך לקחת צעד לאחור.
בדיוק מכל הסיבות שציינתי, שחיקה בעיניי היא בלתי נמנעת: אנחנו חיות במציאות שמעודדת אותנו לבחון את הגבולות שלנו בכל הנוגע לעבודה כל הזמן. האפשרות לקחת הפסקה מוחלטת או ליצור שגרת עבודה שאינה מעודדת שחיקה היא לרוב אינה ריאלית. לא בטוח שגם הייתי רוצה להימנע משחיקה מוחלטת גם אילו יכולתי, כי אני באמת מאמינה שמהמקום הזה יכולות לצמוח תובנות משמעותיות גם לחיים וגם לעסק.

שלום, אני חשה שחיקה

זה הזמן להודות שאני נמצאת כרגע בתקופה שבה אני מרגישה שחיקה. כן, אני עוסקת בעבודה שאני אוהבת ובעסק שיצרתי לעצמי אך אני עדיין עובדת במלוא מובן המילה: עובדת לפי בריפים, עומדת בלוחות זמנים, מוציאה חשבוניות ודו"חות, מתנהלת מול לקוחות. על אף שהעבודה שלי היא יצירתית ברובה, זה לא סותר את העובדה שיש היבטים בה שאני פחות מתחברת אליהם ושלעתים עומס העבודה מצטבר לכדי מצבים שוחקים.
כרגע אני מאוד מודעת לכך שאני חווה שחיקה: מצד אחד, אני עוסקת בפרויקטים חדשים ומרגשים שמעסיקים אותי ודורשים ממני לא מעט אנרגיות ומהצד השני, זה משאיר מעט מאוד ממני כדי לעסוק בפעולות היומיומיות של העסק. הגעתי להבנה שנשחקתי בראש ובראשונה בגלל שלא רציתי להתעסק יותר עם המצלמה כבר כמה זמן ושפעולות יומיומיות הקשורות בעסק שלרוב הייתי מתקתקת, פתאום מקשות עליי מנטאלית מאוד.

איך אני מנהלת שחיקה?

אחד הדברים המהותיים שאני עושה במצב שחיקה זה להכניס את עצמי למצב של חיסכון באנרגיה, ממש כמו טלפון שיש לו סוללה חלשה. אני עושה את כל מה שנדרש ממני לעשות ביום יום, אני נותנת את השירות הכי טוב שאני יכולה לתת ללקוחות שלי, אבל אני משתדלת לא להכניס את עצמי לפרויקטים חדשים או לקבל לקוחות חדשים.
לראשונה מזה הרבה מאוד זמן הנחתי את המצלמה רחוק ממני: אם באופן שגרתי אני מצלמת בה באופן יומיומי ולוקחת אותה איתי לכל מקום, אז בשבועות האחרונים בקושי הרמתי אותה. מצלמה שאותה אני מגדירה כשלוחה שלי באופן רגיל, הפכה פתאום לקונספט מאוד מעיק עבורי ולכן החלטתי להיות קלה יותר עם עצמי עד שארגיש שזה נכון לחזור אליה. איך מתנהלים עם זה באופן שגרתי בעסק סושיאל מדיה? בפוסטים אני מוצאת לרוב פתרונות שאינם כרוכים בצילום תמונות חדשות ובאינסטגרם מעלה פחות תכנים בפיד ופעילה כמו תמיד בסטורי. נחשו מה? היקום לא קרס לתוך עצמו ולא פורסמה כותרת במאקו עם הכותרת "לובה שרגא לא צילמה כבר כמה שבועות!".
כשאני נמצאת במצב של שחיקה אני משתדלת לדבר על זה עם קולגות כדי להשתחרר מהתחושה הרעילה הזו שכולן נהנות לעבוד בשיגעון ורק לי קשה פתאום. יש נטייה דווקא להתבודד במצבים שבהם מרגישים שחיקה, אבל אני משתדלת לא להתנתק אלא לנהל שיח פתוח על הנושא עד כמה שאפשר. בצורה כזו אני מגלה שיש הרבה אנשים שמרגישים בדיוק כמוני ואני לא לבד.
במצב של שחיקה אני משתדלת מאוד לפתח טכניקות שעוזרות לי לנהל את העסק על אש קטנה מבלי לבצע החלטות גדולות ומשמעותיות שיכולות להשפיע על מהלך העסק שלי בעתיד. אני מכירה בכך ששחיקה זו תקופה זמנית ולא ארצה לבצע החלטות מרחיקות לכת דווקא מתוך המקום הזה. כשארגיש שתחזור לי המוטיבציה המלאה לעבוד, אז אנסה לבחון מה בדיוק הוביל לתחושת השחיקה הפעם והאם יש שינויים שאני יכולה לעשות כדי להקל עליי להבא או כדי "לתפוס" את תחושת השחיקה מהר יותר בפעם הבאה. שוב, אני לא מנסה לנטרל לחלוטין את התחושה הזו כי אני יודעת שזה בלתי נמנע, אבל אני יכולה לעשות מה שביכולתי כדי לנהל אותה ולהקל על עצמי בתהליך.
במצבים כאלה אני גם עושה כל מה שביכולתי כדי לנקות את הראש: באופן רגיל אני חושבת על העסק שלי 24/7, כל הזמן מנסה להבין איך לפתח, לייעל ולשדרג אותו. אני יודעת שהאחריות על חשיבה כזו מוטלת רק עליי וזה לגמרי שוחק מנטאלית לאורך זמן. כשאני שקועה כל כולי בעסק כל הזמן, אני שוכחת שאני גם בת אדם ולא רק בעלת עסק. כל אחת יודעת מה עוזר לה לנקות את הראש וזה לחלוטין הזמן ליישם את כל השיטות שעוזרות לכן בכך.

מוטיבציה כעונות השנה

בפוסט המחזור התייחסתי בצורה נרחבת לכך שההורמונים שלנו וכנגזרת מכך – הרבה היבטים בחיים שלנו נחלקים לעונות השנה. גם את המוטיבציה שלי לעבוד אני רואה בצורה כזו: אני לא יכולה להפגיז לאורך כל עונות השנה עם הטראפיק הכי גבוה, עם הרעיונות הכי חדים, עם תפוקת העבודה הכי טובה. אני צריכה תמיד לעבוד כי אני צריכה להרוויח כסף וכי יש לי לקוחות שמצפים וראויים לקבל את מלוא תשומת הלב שלי, אבל אני לא יכולה להיות תמיד במיטבי בכל ההיבטים השונים הקשורים בניהול העסק.
הציפייה שלנו מעצמנו להיות כל הזמן 100% היא לא ריאלית וכאן שוב נכנס ההיבט שאנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שאנחנו קודם כל אנושיות ולא רק מנהלות קריירה. יש עונות שבהן העסק שלי פורח אבל יש גם עונות שבהן אני עושה רק את מה שמוטל עליי ושום דבר יותר מכך. כן, זה מבאס אבל אני לא יכולה לשאוף להיות הכי טובה שאני יכולה כל הזמן, אני יכולה לשאוף להיות הכי טובה שמתאפשר לי באותו רגע.
לסיכום, נסו להתבונן בתחושת השחיקה כהזדמנות לגלות את עצמכן מחדש, יש הרבה היבטים בחיים שגם אם מרגישים בהם שחיקה – אי אפשר לקחת מהם הפסקה או לעשות חישוב מסלול מחדש (כמו למשל אמהות). הקריירה שלנו יכולה להיות גמישה יותר במובן הזה ואם נהיה מודעות לתחושת השחיקה, נוכל לנהל אותה ואולי אפילו לצמוח מתוכה לתוך עשייה נכונה יותר.