ישבתי עם חברה במסעדה ודיברנו על הזדקנות. למרות שאני מבוגרת ממנה בכמה שנים טובות, אמרתי שבנקודת הזמן שבה אני נמצאת עכשיו – הפחד הזה מזקנה לא קיים בי, היא הרגישה אחרת. נזכרתי שבגילאים צעירים יותר באמת פחדתי להזדקן הרבה יותר מעכשיו ולא נראה לי שאני היחידה בעניין הזה, קצת אירוני, לא?
כשחגגתי יום הולדת 28, היה לי "קטע" לכתוב סטטוסים בפייסבוק שמטרתם להעיד על כמה שאני כבר זקנה. קטע מאוד מרגיז בדיעבד (מיותר לציין שחשבתי שזה חמוד ושנון), אבל גם כאן, אני לא היחידה. אנחנו כל הזמן נתקלות בעיקר בנשים, שמתלוננות בגילאים 25,26,27 ואפילו בגילאים צעירים יותר על כמה הן מבוגרות פתאום, על כך שהן חוות משבר רבע החיים, על כך שהן קרובות פתאום יותר לגיל 30 מאשר לגיל וזה מחריד אותן. הנטייה הטבעית אחרי שכבר עברנו אותן בגיל כבר בכמה שנים טובות היא להתרגז על חוסר הפרופורציות אבל האמת? אני מבינה אותן.
בתמונה: אני בת ה-26, אוכלת כנראה סרטים על כך שאני "זקנה". צילום: שי פרנקו
בוגרת לגילך
כמעט כל ראיון של כוכבת צעירה בת 20 וקצת תמצאו התייחסות לגילה, והיא כנראה תעיד שהיא אמנם בת 20 אבל מרגישה בת 40. מיותר לציין שהיא לא מרגישה בת 40, אין לה מושג איזו אחריות יש לבנות 40 ומה זה באמת אומר. זה לא נאמר חלילה כביקורת – היא לא מרגישה בת 40 כי היא לא כזו, היא בחורה בת 20. אני זוכרת שלאורך כל העשור הקודם של חיי התעקשתי להתנהג ולציין שאני בוגרת לגילי. מדובר בצורת התנהגות מאוד אופיינית לנשים בגילאים צעירים יותר: אנחנו רוצות לעשות רושם של נשים בוגרות יותר כדי שנילקח בצורה רצינית יותר בקריירה ולעתים זו גם דרך מאוד מצערת להצדיק מערכות יחסים גבוליות עם פער גדול של שנים בין גבר לאישה "חוקית" אך צעירה מאוד.
אז אנחנו מתהלכות בעולם בתחושה שאנחנו בוגרות לגילנו, יש לנו מנייארות של אישה בת 40, זו רק מקריות שבתעודת הזהות כתוב שאנחנו בנות 20 ועוד כל מיני תיאורים שאין בהם שום תפיסה אמיתית במציאות עד שאנחנו מפסיקות להיות בוגרות לגילנו אלא פשוט בוגרות בגיל. וזו הבנה קשה, ההבנה שאין צורך יותר להעמיד פנים שאת בוגרת לגילך כי את פשוט בוגרת, על כך המשתמע מכך ועל הציפיות החברתיות שנלוות מסביב לכך. לרוב הקרבה לגיל 30 מסמלת את זה יותר מהכל.
מה רע בזקנה בעצם?
ואז כאמור מגיע גיל 30 עם האמוציות שהוא מעורר סביבו אבל מיד אחריו, כשכבר נמצאים בצד השני ומתחיל העשור הרביעי של החיים – מגיעה גם ההבנה שאולי זה לא כזה ביג דיל? פתאום מאוד ברור לי שאני נמצאת בשיא מירוץ החיים, בניסיון לעבוד כמה שיותר, להספיק כמה שיותר, לחסוך כמה שיותר כדי שלעת זקנה ובתקווה גם הרבה לפניה – אוכל להוריד את הרגל מהגז ו-וואללה? יש בי חלק שמצפה לזה.
האמת היא שברגע שמשתחררים מהפחד הקיומי הזה להזדקן, מבינים שהזדקנות בעולמנו היא פריבילגיה ולהזדקן טוב בימינו זו פריבילגיה מטורפת. יש בי כמובן חששות טבעיים לגבי היכולת להישאר רלוונטית בקריירה לאורך זמן, לגבי איך תיראה הבריאות שלי בגילאים מתבגרים יותר, לגבי האם אצליח לחסוך מספיק כדי להבטיח לעצמי חיים נוחים כפי שהייתי רוצה – אבל אני גם מזכירה לעצמי ש"זקנה" זה מושג מאוד גדול שנשמע מפחיד, והחיים מתקדמים יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, וכשמביטים בזה כך זה לא מרגיש פתאום כמו קונספט כל כך מאיים.
ילדים משנים את התמונה
כמובן שגם ילד, מנסיוני לפחות, מאוד שינה את התפיסה שלי לגבי הגיל שלי. המחיר הפיזי שמשלמים בהריון ובלידה מורגש, ויחד איתו גם ההבנה שהגוף הזה? לא אינסופי. הוא מסוגל לעבור דברים מטורפים אבל זה לא מותיר אותו ללא פגע וחסין בפני הכל. עצם העובדה שיש עכשיו אדם נוסף שיצרנו ואנחנו דואגים לו, במקום לדאוג רק לעצמנו, מחזק את התחושה שאנחנו לא בני אלמוות, פתאום יש לזה משמעות אחרת כשמבינים שנשאיר אחרינו ילד . יחד עם זאת, להגדיר את עצמי כצעירה או מבוגרת זה לא דבר שמעסיק אותי, הרי הכל יחסי, תמיד אהיה מאוד מבוגרת בעיניי אנשים מסוימים וצעירונת בעיניי אחרים. אני מכוונת את החיים שלי בצורה שתאפשר לי התבגרות נעימה ככל הניתן אבל מעבר לכך? את ההערות הנוקבות על כמה אני מרגישה זקנה, השארתי לסטטוסים מביכים בארכיון הפייסבוק כי אותי ההגדרות האלה לא מעניינות יותר.