לפני זמן מה הבחנתי בתופעה מעניינת בפיד האינסטגרם שלי: יותר ויותר נשים מצטלמות ללא איפור וחושפות עור מלא באקנה. למעשה, יש חשבונות שלמים שמטרתם היחידה היא לנרמל אקנה. גיליתי שלתופעה הזו יש גם שם: תנועת ה- "אקנה פוסיטיב", בדיוק כשם שיש תנועות שמטרתן לנרמל סימני מתיחה ומרקם עור שלא עומד בקנה אחד עם אידיאל היופי המערבי.
אני מודה שעבורי זו תופעה חריגה כי על אף שאני מקבלת ללא שום קושי ואף מעודדת קבלת הגוף בדיוק כפי שהוא, כשזה נוגע לאקנה אני לוקחת צעד אחורה. הרי אקנה, זה כזה דבר לא אסתטי ולעתים אפילו מכאיב, נכון? מוגלה, דם, צלקות – כל אלה הן תופעות אפשר לשייך לאקנה ובכל מקום שבו תחפשו הגדרה מילונית לאקנה, יסבירו לכן שמדובר במחלת עור לכל דבר. אז את זה אני אמורה לקבל? ולנרמל? לא, משהו כאן לא בסדר.
כפי שניתן לראות, תנועת האקנה פוסיטיב מעמתת אותי עם חוסר הנוחות שלי, כי בסופו של דבר, אקנה מתקשר אצלי לחוסר ביטחון עצמי ולאישיו של ממש שאני מתמודדת איתו און אנד אוף מגיל 13. לכן זה לא מפתיע שעצם הרעיון להשלים עם האקנה ואולי במובנים מסוימים אפילו לקבל אותו כמו שהוא – לא ממש מתיישר אצלי באותו קו עם כל מה שחוויתי ונאמר לי לאורך השנים.
מצד שני…
מצד שני אין עוררין על כך שאקנה זה דבר טבעי. למעשה, גרעין לא מבוטל מהקוראות שלי הגיעו למגזין מתוך מכנה משותף בולט: אנחנו סובלות או סבלנו מאקנה. התפרצויות של אקנה קשה מאוד להסתיר עם איפור, גם עם כמויות גדולות ממנו ולכן בדרך כלל מה שהיה קורה זה שהייתי מטייחת את העור עם איפור כבד מבלי שאצליח להסוות את מרקם העור. כשהייתי מתהלכת בציבור עם אקנה הייתי משוכנעת שכולם מבחינים בכך שיש בעיה מהותית עם העור שלי וזה עורר בי תחושות קשות. איזו ברירה הייתה לי חוץ מלהרגיש ככה ולרצות להסוות את האקנה עם איפור? מעולם לא ראיתי בתקשורת או באימג'ים היפים ברשת אנשים עם אקנה ולכן הייתי משוכנעת שאני סובלת ממחלת עור קשה שצריך להסתיר בדחיפות.
זה בהחלט לא עוזר שעד היום אנשים כותבים עצות כמו "תשטפי לעתים קרובות פנים ותחליפי מצעים" כאילו שאנשים חוטפים אקנה כי הם מטונפים ואין להם את ההגיון הבריא לשמור על הגיינה בסיסית. אז ככל שאני חושבת על זה לעומק, על אף שתנועת האקנה פוסיטיב מעוררת בי אי נוחות עקב משקעים שלי עם עצמי, ייתכן שלא הייתי מרגישה כך אילו הייתי נחשפת לאידיאל היופי הזה מלכתחילה.
גם אחרי שנחשפתי לטיפולים ולתכשירים הכי טובים בעולם, כמו שקרה לי בשנה האחרונה, אני לא יודעת האם זה באמת ריאלי לצפות שאהיה פתאום בעלת עור מושלם לשארית חיי וככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שאני מייחסת לעור שלי ציפיה לא נחוצה להיות מושלם ולעמוד באידיאל יופי שאולי לא אוכל להגיע אליו לעולם. כפי שאני לא מצפה את זה מעצמי, מהגוף שלי ומהחיים שלי, למה אני צריכה לצפות את זה מהעור שלי בעצם?
האם לחשוף אקנה זה אומץ?
דר דימנט, חברה יקרה ובעלת חשבון אינסטגרם משובח, העלתה כמה פעמים תמונות שלה עם עור נטול איפור ואקנה. בעקבות הסטוריז שהעלתה קיבלה כמה תגובות על כך שהיא "אמיצה" על אף שלהראות עור נקי מאיפור ועם אקנה מבחינה זה לא אומץ, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים ובמקרה שלה – החיים שלה כרגע.
"כנערה לא סבלתי מאקנה בכלל ונתקלתי בתופעה הזו מעבר לאיזה פצעון פה או שם) בבגרות שלי, כשהפסקתי לקחת גלולות. פתאום מעור חלק עם איזה התפרצות קטנה אחרי אירוע מלחיץ הפכתי לבעלת "פני פיצה". ללא ספק יש לזה השפעה אדירה על הדימוי העצמי, במיוחד כשמרגישים פגיעים בכללי והיום עם הנחוכות של פנים מוחלקות בכל פינה זה רק מוקצן.
אני הכי הייתי רוצה לחיות את חיי ללא פצעונים, אקנה ושאר ירקות אבל בסופו של יום אני יודעת שזה דבר שקורה, הוא לא מעיד אודות מי ומה. גם אני ממש לא שופטת אנשים עם פצעונים ביום יום גם ככה הסביבה שלי.
אני לא חושבת שלחשוף את עצמנו עם הפגמים זה אמיץ במיוחד, למרות שאני מבינה את אלו שאולי רואת בזה דבר בלתי אפשרי כי אנחנו מרגישות מחויבות להיראות מושלם. רוב האנשים לא שמים לב לזה, רוב האנשים לא מסתובבים עם פילטר במציאות ואין דבר כזה מושלם."
האם את שואפת להיות נטולת אקנה?
אני לא משלה את עצמי כי תמיד יהיה משהו – שחורים, נקבוביות סתומות, איזה צלקת או אפילו קמטים. עור חלק ונטול כל פגם הוא שקר שמוכרים לנו. האם אני שואפת לכך – ברור, האם אני חושבת שזה אפשרי ובר קיימא? לא. אני אוהבת גבינה, יין ולהלחיץ את עצמי בעבודה יותר מידי כדי לקיים חיים נטולי טריגרים לאקנה.
האם לגיטימי פשוט להשלים עם קיומו של אקנה?
כן, ממש כמו שמשלימים עם צבע העינים שלנו או ה2 קילו שהחופשה בצרפת השאירה איתנו. עדיף לקבל את מי שאנחנו ברגע הנתון מאשר להלקות את עצמנו על מה שאנחנו חושבות שאנחנו צריכות להיות.
לסיכום, אולי במקום להשקיע את כל המרץ שלנו בהחלמה מאקנה, ננתב חלק מהאנרגיה הזו כדי להשלים עם העובדה שזה גם חלק טבעי מהחיים ולא הופך אותנו לחריגות בשום גיל ובשום רמת התפרצות. אני מודה ומתוודה – אני עוד לא שם, אבל זה תהליך וגם אני חווה אותו יחד איתכן.